לכו לאוגנדה

שנים רבות לפני ההומאניסט הראשון, בזמנים בהם העולם הנאור והמתקדם כלל לא הכיר בזכויות החלש והזר, כבר צוותה התורה על אהבת הגר, גם היחס האנושי והמתחשב אל העובד  והעבד הקדים את העולם המערבי באלפי שנים!! וכך נאמר "לא תסגור עבד אל אדוניו… עמך ישב בקרבך לא תוננו" [דברים, כ"ג י"ז] "וגר לא תונה ולא תלחצנו" [שמות,כ' כ"ב] "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". [דברים, כ"ד כ"ב]

הסבל והשעבוד שהיו מנת חלקנו תחת שלטונו הנאור, המתקדם והמודרני של פרעה, נשארו צרובים בזכרון האומה, והם מהווים תמרור אזהרה לבל נשוב לאותן נורמות פסולות, גם כאשר אנו במעמד של אומה עצמאית בארצה. אף כי השעבוד התרחש לפני אלפי שנה, עדיין הרושם קיים, והרגש צריך להישאר כאילו נעשו לכם הדברים הקשים הללו זה עתה, ועל כך אל נא תשובו לעשות זאת לאחרים.

יחד עם זאת, ברור כי התורה מציבה תנאים לכך שאי אפשר להיות חלק מהציבור ובו זמנית לפגוע בו, ופגיעה היא לא רק פיזית גשמית אלא גם רוחנית, ועל כך מצווה כל הרוצה לבוא בארצנו לשמור על " תוכנית מינמום" הקובעת כי מעמדו כ"גר תושב" בארץ הקולטת המבטיח לו את היחס האצילי האמור לעיל, אך מחייב אותו שלא לעבוד עבודה זרה וכו'. דרישות המונעות היווצרות של אמונות שונות ותרבות שונה, שדרכה להשפיע ולמשוך אליה מהתושבים הרגילים של הארץ ומכאן גם ההיבט הרעיוני תורני בסוגיא זו.

***

המבט אינו מצומצם רק להווה ולמאות המשפחות והילדים המדוברים; יש לראות זאת בהיקף רחב יותר הן במספרים והן בזמן.

ברור הדבר לכל, כי למרות הסימפטיה והדחיפה של חוגים מסויימים להעלות את הנושא על סדר היום, זאת כל עוד לא יפריע להם הדבר, המוכנים לקבלם בדרום העיר ת"א, לא יפתחו בצפונה את ליבם וביתם בפניהם, סביר להניח כי ברמת אביב או כפר שמריהו לא ימצאו הזרים מנוח…
ואף המצדדים בזכותם מסכימים כי למליון סודנים או קוראנים אין די מקום בארצנו הקטנטונת, אז איפה עובר גבול הסמפטיה?

בהמשך לאמור לעיל, יש לזכור כי התפוררותה של החברה הקיבוצית החלה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר גילויי האהדה והסמפטיה לישראל שטפו את אירופה וסקנדינביה, אז הציפו המתנדבים את הקיבוצים, והביאו עמם לצד הגיטרות, הרצון הטוב והנכונות לעבוד (שבועיים…) ברפת ובשדות, גם את הסמים, האלכוהול, המתירנות ונורמות מוסריות ירודות שפגעו קשות ברקמה החברתית של הקיבוצים. גם אז היו נושאי הדגל דהיום בראש המוחאים כף ומעודדים את הישראלים להפתח בפניהם, לראות אותם "כמלאכי שלום" של העולם, והנה שוד ושבר המיטו עלינו.

לאחר חתימת חוזה השלום עם מצרים (כאשר עדיין לא היתה קיימת הבעיה הפלשתינית היו רק פליטים ואיש לא העלה את על דעתו לתת להם מדינה) היו שוב אותם החוגים שדחפו לכיוון של מפגשים בין נוער יהודי לערבי, מתוך אשליה כי בכך ישלימו הערבים עם קיומנו ויזנחו את דרך המלחמה והטרור, התוכנית גוועה לא לפני שגרמה נזק נוראי ובלתי הפיך למאות נערות צעירות יהודיות שהתפתו לקשרים מחייבים עם צעירים ערבים, (אגב, להיפך כמעט לא קורה, אין נישואי ערביות ליהודים) שהסתיימו בחיי סבל בכפרים ערביים בארץ ומחוצה לה.

לאחרונה, עם עליית יהדות רוסיה מחבר העמים, חזרה על עצמה שוב אותה כהות חושים או אולי אפילו רשעות מזוכיסטית; הרצון להביא ארצה כמה שיותר אנשים (אולי כדי לדחוק רגלם של החרדים) גם כאלה אשר אין להם דבר וחצי דבר עם היהדות והארץ, ללא לחשוב על המחר והמחיר הנורא.

כאשר עמד הרב פרץ שליט"א וזעק על כי במודע הסוכנות ואנשיה מזרימים ארצה נכרים גמורים כי צעד זה הוא בכייה לדורות, התנפלו עליו אותם חוגים וניסו לסתום את פיו למרות שידעו כי זו האמת. אבל המבט הקטנוני, הרואה רק את ההווה והערב לשעתו, שוב היה בעוכריהם וכבר היום ברור איזה אסון חברתי הביאה עמה גישה חסרת אחריות זו. (יודגש שאין זו הכללה של כל ציבור העולים, חלילה, הכוונה לחלק הנכרים הגמורים שבהם)
אלו שעבורם כל נושא ילדי הזרים מסתכם ברגש של אחווה ורחמים, רואים עצמם נעלים העומדים לצד המסכנים והנרדפים. אך הם אינם מודעים כלל להיבט היהודי שבענין, ואין בידם כלים להבין זאת, אל נא יכפו עלינו דעתם אשר, כאמור, סבלנו ממנה די והותר, ארץ ישראל, ארצו של העם היהודי היא, להומניסטים האוניברסליים יש די מקום באוגנדה. ייטיבו לעשות אם יניחונו לנפשנו.

אתר 'אתרוג'