אנטישמיות בגרר

היא נולדה אז, במזל רע, בחוצות גרר. היא, האנטישמיות הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה. היא יצאה לאוויר העולם בימי יצחק, יורש העצר הראשון לבית אברהם העברי. יצחק שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלשתית. הוא טעם שם, לראשונה, מתבשיל השנאה, שרקחו בעבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים.

 

ואולי, משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על נסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר, ועל משטמת עמו. ואולי, משום כך האריכה בסיפור הבארות וכו'. סיפור, הנראה במבט ראשון מיותר לחלוטין. סיפור, התופש מקום רחב בפרשתנו, כשהוא גדוש במלים, במידה שאינה תואמת את תכונת התִמצוּת המקראית, היודעת לקפל עולמות שלמים במשפט בודד. ואילו כאן:

"ויזרע יצחק בארץ ההיא… ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד'. וילך משם יצחק… ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה" (בראשית כ"ו, י"ב-ל"ג).

 

עשרים ואחד פסוקים. המכילים מאות מילים, כדי לתאר הצלחה כלכלית, עושר, קנאה ומאבק על בארות. נראה מוגזם.

 

ואכן, נתנו הפרשנים דעתם על כך. את אחד המפתחות לפענוח סוד פרשה זו והדומות לה, מסר לידינו הרמב"ן (רבי משה בן נחמן). ואלה הם דבריו:

"אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם, יצחק ויעקב. והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'. לכן, יאריכו בכתובים, בסיפור המסעות ובחפירת הבארות ושאר המקרים. ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים, ואין בהם תועלת. וכולם באים ללמד על העתיד. כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות, יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו" (בפירושו בתחילת פרשת "לך לך").

 

הרמב"ן בדבריו, (אותם ציטטנו רק חלקית) חושף את אמת המקרא, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרשנות המסורתית. ספר "בראשית" אינו ספר העבר בלבד. אין מטרתו לפרוש בפנינו פנורמה של דמויות קדם והקורות אותן. לא!

 

 ספר "בראשית" הוא סיפורו של ההווה המתחדש בכל יום. לבושם הקדום של סיפוריו נועד להעניק לנו אמת מידה להערכה נכונה של חיינו אנו. כי אין חדש תחת השמש. מן הסיפורים,

 

ההתייחסויות וההתנהגויות נלמד את היחס הנכון לאמת ולשקר. לטוב ולרע, ליחסי ולמוחלט. פרשתנו שלנו, בה נעסוק היום, מביאה אותנו אל שרשי האנטישמיות, קורעת לנו צוהר אל מעמדנו בעולם. ומלמדת אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה באין סוף מעגלים. כי מעשי האבות סימן לבנים.

 

ועל כן יצחק, הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו. את היהודי – הנודד הנצחי. את היהודי, שבכל מקום אליו יגיע, בכל מדינה בה יתיישב, יחשב לזר, מבלי להתחשב במאמצי ההיטמעות שלו. ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו, גם יעלה מעלה-מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית ("ויגדל האיש וילך הלוך וגדל").

 

אך כמו היום, כן כבר אז. הצלחת הזר מעוררת את קנאת האחרים. את קנאת אדוני הארץ: "ויקנאו אותו פלשתים". הם אינם יכולים לסבול הצלחה זו; היא פוגמת בשלוות רוחם, והקנאה מפעפעת בלבם פנימה. לאט לאט היא מתגבשת לכלל שנאה.

 

בתחילה במסתרים, אולם לאחר זמן, היא הופכת לגורם פעיל במערכת היחסים בין הגביר היהודי, שעושרו גדול אף מעושרו של המלך (כדרשת חז"ל), לבין אדוני הארץ – עד כדי אלימות:

 

"ויחפרו באר אחת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה" (שם).

 

וכדרכה, קנאה זו, שהולידה את השנאה הגלויה והפעילה, הינה חסרת הגיון. אין היא, אלא, השתוללות יצרים הנושאת בחובה הרס עצמי. "…וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר".

 

למה? אם אתם, הפלשתים, מקנאים ושונאים את אברהם ואת יצחק, גרשו אותם מארצכם ורשו את בארות המים!! מדוע לסתום אותן? מדוע, בחמת זעם, לא להסתפק בסתימתן? למה גם למלא אותן בעפר, ובלבד שתמחק כל נוכחות של פעילות אברהם ויצחק? מדוע?! אינכם זקוקים למים?!

 

אולם, זו היא תכונת הקנאה האנטישמית. היא זועקת: "גם לי וגם לך לא יהיה". הנאצים, למשל, דחו בפועל מספר המצאות מדעיות, שיכלו להיות להם לתועלת עצומה בעת המלחמה, רק משום שממציאיהן היו יהודים.

 

שימו לב! התעמולה מנסה, בכל הדורות, להצדיק את שנאת היהודי. לטפול עליו את האשמה שהוא עצמו אשם באנטישמיות, משום שאת הונו השיג באמצעות הספקולציה,

 

התיווך, על-ידי הלוואות בריבית קצוצה, ההונאה וכדומה. והנה, מתאר הפסוק את יצחק הזורע והחופר ("גדולים צדיקים שהם עוסקים ביישובו של עולם" – מוסיף המדרש), משמע – איש העבודה העושה הונו ביושר. ובכל זאת, הקנאה

 

והשנאה הן מנת חלקו עד לגירושו מן הארץ. כנאמר: "ויאמר אבימלך אל יצחק: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (שם).

"אמר לו (אבימלך ליצחק): 'כל אותן עוצמות שעצמת, לא ממני היו לך?!" (מדרש בראשית רבה ס"ד, ו').

 

שוב צליל מוכר. היהודים מוצצים את לשד העם והארץ. מרוקנים אותה מכל טוב. מבריחים את הונה לחו"ל.

 

אולם כשנשוא הקנאה – יצחק – רחוק מהם, מתבהר מעט המבט. אז, לומדים הם להבין, כי שגו בגרשם את היהודי ממחיצתם. אז, בוחן העם המגרש את ההתרחשויות בעין בוחנת ואובייקטיבית יותר. אז,

 

מנתח הוא את התועלת שהביא היהודי לארץ מגוריו – ממנה סולק, את התועלת שהפיקו ממנו בכל התחומים. אז, שוב מחפשים את קרבתו, ותרים אחר ערוצי תקשורת מחודשים עמו. כאלה הם יחסי הדחייה והקרבה שהיו מנת חלקנו בכל ההיסטוריה.

 

ממש, כפי שבפרשתנו, משכימים אבימלך ופיכול – שר צבאו לפתחו של יצחק המגורש ואומרים לו: "נכרתה ברית עמך".

 

המשקעים בכל זאת אינם חולפים סתם כך:

 

"מדוע באתם אלי", שואל אותם יצחק, "ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם?" מה קרה? מה גרם לשינוי בגישתכם?

 

תשובתם היתה: "ראה ראינו כי היה ה' עמך".

 

אך, אם נדמה לכם שאבימלך או עמו "חוזרים בתשובה" מיחסם הבוטה כלפי יצחק – שמעו נא את המשך דבריו, בעת פגישת הפיוס: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום".

 

הצרת הצעדים, סתימת הבארות והריב עליהם. התעוררות של משטמה כלפיו בממלכת גרר, עד לבקשה התקיפה שיעזוב את הארץ, מצטיירת בעיני המושל כ-"עשינו עמך רק טוב". זו פסיכולוגיית האריה (שלוקות בה כל אומות העולם), כפי שבוטא הדבר במשל המדרשי המפורסם שהוצמד לפסוק זה:

"אריה טרף, ויש לו עצם בגרונו. אמר: 'כל מי שיבוא ויוציא מגרוני, אתן לו שכרו.' בא עוף, שמקורו ארוך, והוציא במקורו את העצם מגרונו. תבע העוף שכרו. השיב האריה: 'תשתבח בכך שנכנסת ללוע האריה ויצאת בשלום'" (ילקוט שמעוני)

 

צדיק גדול הוא אבימלך בעיני עצמו. מתהדר ביושרו, בכך שהעניק ליצחק מקלט לזמן מה בארצו, ולא הרג אותו. ממש מועמד טבעי לפרס נובל לשלום, בגלל תרומתו לאנושות.

 

מדוע מאריכה התורה בפרשה זו? ומדוע שלא תאריך? הרי אנו נשואי השנאה הזאת בכל הדורות!! הרי חייבים אנו להכיר מהו מעמדנו האמיתי בקרב האומות. אנו מצווים להבין את מהות המשטמה כלפי היהודי והיהדות. ופרשתנו מספקת את המסגרת הכללית שלה…

[אש התורה]