הנסיון הגדול של אברהם אבינו

 

בהתייחסותם של מפרשי התורה לנושא קבורתה של שרה ובתהליכי קניית השדה מעפרון החיתי אשר קדמו לקבורה, מודגשת רבות עמידתו של אברהם אבינו עליו השלום, בניסיון. אנו למדים כי לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, והסכים בשלוה למחיר המופרז שנדרש ממנו עבור המערה, וזאת למרות שבורא העולם הבטיח לו לתת לו את הארץ כולה.

 

אך, נשאלת השאלה, וכי מה כבר יכול להוסיף ניסיון זה לניסיון העצום של עקידת יצחק, הנראה לנו כפסגת כל הניסיונות שעמד בהם אברהם אבינו?

הרי אברהם אבינו הסכים להקריב את בנו יחידו אשר אהב, לשחוט אותו ולשרוף אותו כדי לקיים את רצון ה', וכי איזה ערך יש לארבע מאות שקלי הכסף ששילם על מערת המכפלה לעומת הקרבת בנו יחידו לעולה?

רגע אחרי שהוא עמד בניסיון עצום כל כך והעלה את בנו לעולה, כמעט שחט אותו, הקב"ה מנסה אותו בניסיון שהוא כמו משחק ילדים עבורו, לראות אם הוא ישלם בשלוות נפש ארבע מאות שקלי כסף? במיוחד שאברהם היה עשיר מאוד כפי שמעידה עליו התורה.

 

**
הכוח לעמוד בשעת מצוקה ולתפקד כרגיל, לא לאבד משהו מהרוממות הרוחנית, אינו דווקא בשעת מצוקה של צער. ביטויים רבים ומגוונים יכולים להיות למצוקה. יכולה להיות מצוקה של כסף ושל כעס ויכולה להיות גם מצוקה קשה של פחד ובהלה, זמנים בהם מאבד האדם את יכולתו לשקול ולנהוג כמימים ימימה.

מספרים כי כשחזר פעם הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל מאסיפת רבנים לביתו, מעדה רגלו ברדתו מהעגלה והוא נפל על פניו ארצה. הוא שכב ללא תנועה בשולי הדרך. נראה היה כי המכה החזקה הכריעה את גדול הדור. אחד הנוכחים מיהר לגחון על פני הרב כדי להגיש את עזרתו. לתדהמתו נזדעק רבי חיים וביקש כי לא יגעו בו. יראת רבם היתה עליהם והאנשים עמדו בדומיה, צופים בחרדה. הם לא הבינו את פשר צעקתו של הרב. עוד שעה ארוכה חלפה עד שרבי חיים התאושש. לפתע קם, וכאילו לא ארע דבר, נכנס לביתו ובזה נסתיימה הפרשה.

רק לאחר מכן התברר מה הפריע לרבי חיים, שכנראה נחבט קשות, ואפשר שגם הכרתו אבדה לרגע. הרב חשש שאולי הוא גוסס. והרי גוסס – כך כתוב בהלכה, אסור להזיז אותו עד שימות, מחשש שהזזתו תקרב את מיתתו.

רבי חיים סבל כאבים עזים כל כך עד שחשב שאולי הוא עומד למות, אך מתוך יראת שמים הרחוקה מהמושגים המוכרים לנו, חשש כי יגרום למישהו להיכשל חלילה בשפיכות דמים.

לזאת היתה דעתו נתונה כאשר כל גופו כאב והוא חשב כי הוא עומד רגעים ספורים לפני מותו…

גם זו גדלות בשעת מצוקה. לזכור שיש הלכה גם כשמורגש טעם המוות.

ניסיונה של העמידה האיתנה נבחן לאו דווקא בשעה שמוגדרת כשעת מצוקה. העמידה האיתנה,
 

היראה השלימה והאמתית, נבחנת בכל מצב בלתי שגרתי, בזמנים החורגים מההרגל ובמצבים השונים מהמורגל.

היו גדולי המוסר שאת אישיותם של תלמידיהם היו בוחנים בחדר האוכל, שעה שהבחור אינו יושב ליד ספר תורני אלא קרוב לצלחת עם סטייק בשר עסיסי, כזה העשוי להשיל מעליו במהירות את מחלצותיו הרוחניות שרכש בבית המדרש. גם הרעב, התאווה למאכל ערב וטעים, נחשבים במידה מסוימת לשעת מצוקה. אין זו מצוקת כאב כשל רבי חיים מבריסק, אך גם הצורך להתמודד עם תאוות האכילה נחשב כמבחנה של שעת הלחץ. היכולת לזכור לברך כיאות, לזכור את הלכות דרך ארץ בסעודה, ולזכור את כל ההלכות שמסביב, נחשבת גם כן כעמידה בשעת מצוקה, כגדלות מוסרית.

 ניסיון העקידה היה אומנם הגדול שבניסיונות, אך שעה שנצטווה אברהם אבינו: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק", היה מיושב בדעתו, שליו ורגוע. במצבו זה היה יכול לשקול יפה כיצד ואיך ינהג.

לא כן כאשר חזר מהעקידה ומצא אשתו ללא רוח חיים. היה זה מצב מעיק ביותר ומכאיב מאד. במצב זה, שעה שהוא בצער, חישב ודקדק את מהלכיו של הקניין לכל פרטיו וסעיפיו הקטנים. עלה בידו בשעת מצוקה ומשבר לחשוב בצורה מיושבת על כל ההלכות הממוניות הכרוכות בקניינה של המערה, על כל דרכי הקניינים ועל ההקפדה לפרטים על חלותה של המכירה, שתהא כדת וכדין, תוך כדי משא ומתן המתנהל בנימוס ובדרך ארץ.

כאן מגלה אברהם אבינו גבורה נפשית עצומה. עמידה בניסיון בשעתה של מצוקה קשה. עמידה זו קשה מניסיון העקידה. כי בעמידה זו מגלה אברהם אבינו מה שהינו בכל זמן ובכל מצב.

ויהי רצון שלא נבוא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.