'להגיד מילה טובה'

מהפסוק 'ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה' רוצה הגמרא להוכיח ש'הספידא יקרא דשכבי' הוא'. שמה שאנחנו מספידים את המת זה משום כבודו של המת. בפשטות היינו מבינים שדברי ההספד צריכים לעורר את הציבור לתשובה ומעשים טובים ואם הם אכן יהיו כאלו ותהיה אצל ציבור השומעים התעוררות לתשובה הרי כל זה יהיה לזכותו ולטובתו של המת. 

 

וכך באמת משמע מלשון השו"ע : 'מצווה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצוותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה'. להביא את הציבור להתרגשות הלב שתביא לתשובה ומעשים טובים.

 

אמנם בהמשך ההלכה בשו"ע שם נאמר שבדברים שאומרים על המת צריכים גם: 'ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת'. משמע לכאורה שיש עניין להזכיר לפני המת דברי שבח ולהזכיר מדות טובות שהיו בו. ומותר אפילו להוסיף קצת בשבחו של המת גם אם זה לא בדיוק אמת.

 

הט"ז באמת שואל: 'קשה, מה לי שקר מעט מה לי שקר הרבה'. מדוע מותר להוסיף 'קצת' על שבחיו של המת. ועונה הט"ז: 'ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצווה כגון צדקה וכיוצא בזה באיזה שיעור, בוודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר וודאי לא היה מניח מלעשות… ועל כן נחשב לו כאילו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו'.

 

אם רק ראינו אצל אדם איזה מעשה קל של מצווה, שנתן פרוטה לעני, מותר לנו להסיק מכך שאם הינו מבקשים ממנו צדקה גדולה לעניין חשוב בוודאי היה נותן גם כן. ואם נעיד עליו שעשה כך לא תהיה בזה עדות שקר. כך פוסק הט"ז.

 

וכל כך למה, מפני שהגמרא בשבת אומרת 'כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל'. ובפוסקים מובא בשם הירושלמי ש'המת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום'. לכן דברי השבח שאומרים על המת אחרי פטירתו הם לטובתו ומשום כבודו של המת. שדבר זה הנאה הוא לנפטר, כי עדיין הוא נהנה מהכבוד שנותנים לו בעולם הזה. זכינו אם כן להבנה נוספת ב'יקרא דשכבי'. 

 

רש"י בסנהדרין מ"ד מביא 'מעשה במוכס אחד, ישראל רשע אחד שמת, ובו ביום מת אדם גדול בעיר ובאו כל אנשי העיר ונתעסקו במיטתו. וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המיטות וברחו. והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מטת רבו. לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם ונתחלפה להם מטתו בשל מוכס. והיה אותו תלמיד צועק ולא הועיל. וקרובי המוכס קברו את החכם'.

 

בגלל המהומה שנוצרה התבלבלו והחליפו את מיטות הנפטרים. גדולי העיר הספידו וליוו לקבורה את המוכס הרשע, ובני משפחת המוכס  קברו את החכם. אותו תלמיד שנשאר לשמור על מטת רבו החכם ניסה למנוע את הטעות הנוראה, צעק וצעק אך צעקתו לא נשמעה.

 

וממשיך רש"י: 'ונצטער בה אותו תלמיד מאד'. הוא לא הבין 'מה חטא גרם ליקבר זה בביזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו: אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול ובא ואראך אותו האיש בגיהנום'. אין לך מה להצטער כי בסופו של דבר הגעתי למקומי בגן עדן וכל מה שנעשה בשעת פטירתי לא שינה כלום ממה שהייתי ראוי לו.

 

והוסיף לו רבו והסביר מדוע באמת נתגלגל המעשה כפי שנתגלגל, ואמר: 'אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי ולכך נענשתי. וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא שר העיר וחילקה לעניים וזה היה שכרו'. אני קבלתי את מה שהגיע לי, לא נאמרו עלי הספדים שהיו ראויים להיאמר עלי ולא זכיתי לכבוד שמגיע לתלמידי חכמים בגלל שפעם אחת שמעתי דברים בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי. והוא קיבל את מה שמגיע לו שנאמרו עליו הספדים חשובים והובא לקבורה בכבוד, מפני שכיבד את העניים בסעודה חשובה.

 

המשגיח הגר"א דסלר זצוק"ל כשמביא את המעשה הנפלא הזה, שואל: ולכאורה קשה, איזה כבוד היה זה למוכס, הרי אמרו בפירוש שמכבדים לחכם ולא לו ?'  איך יכול היה המוכס ליהנות מדברי השבח שנאמרו בהלוויתו, עד כדי כך שנחשבו לו כשכר על מעשה טוב שעשה. והרי הוא ידע וכולם ידעו שדברי השבח כלל לא מכוונים אליו, ובטעות יסודם.

 

כותב בעל ה'מכתב מאליהו': 'אלא שמכאן רואים שנשארים בנפש כל אותם העניינים שהיו נמצאים בה בעולם הזה, והרי רואים שהאדם נהנה מהכבוד המדומה שנותנים לו בני אדם אף שיודע היטב שבליבם אין מכבדים אותו כלל אלא מקווים להשיג ממנו איזה תועלת. ואף על פי כן הוא נהנה מזה ומשתדל בכל מיני תחבולות להשיגו'.

 

כשאומרים דברי שבח על אדם, מותר להוסיף בהם קצת, מפני שאדם נהנה מדברי שבח שנאמרים עליו גם אם הוא עצמו יודע שהם לא שייכים אליו וגם אם הוא יודע שכולם יודעים שהם לא שייכים אליו. מפני שזה הוא טבעו של האדם. ואם אחר מיתתו כך, בחייו על אחת כמה וכמה.

 

למדנו כאן עד כמה זה חשוב לדבר בשבחו של אדם. ללמד זכות, לפרגן לשני, להאיר פנים. כאשר נמצאים בשמחה ונושאים דברים לפני הציבור, לא צריכים לראות בזה רק הזדמנות להרצות רעיון מוסרי שנתחדש לי. העיקר בדברים צריך להיות כמו שלימדונו רבותינו, לספר בשבח בעלי השמחה. 'להזכיר מדות טובות שבו ולהוסיף עליהן קצת'. לא צריך לפחד מזה, הט"ז פוסק שזה לא שקר.

 

כדי שנוכל לפרגן לשני, להגיד לו ועליו מילה טובה, אנחנו צריכים להרבות שלום, אהבה ורעות עם כל אדם. להתפלל ולבקש תמיד שהקב"ה יתן בלבנו 'שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם'. כך נוכל תמיד להגיד לשני מילה טובה להאיר לו פנים.

 

"ולבן שינים מחלב" אמרו חז"ל 'גדול המלבין שיניו לחברו יותר מהמשקהו חלב. שיש הנותן לחברו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושות בקרקע, כאילו לא נתן לו מאומה. ויש שאין לו מה לתת לחברו, ומאיר לו פניו, כאילו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם'.

 

'כמים הפנים לפנים', אם אנחנו נאיר פנים לחברנו, אם נדבר בשבחו ובמעלותיו, אזי גם לנו יאירו פנים וידונו אותנו לכף זכות. צאו וראו: תינוק בא לעולם, מוטל בעריסתו, אתה מביט בו, מחייך אליו, והוא משיב לך חיוך רחב. היש מאושר ממך.

 

חיוך זה לא רק עקימת שפתיים, חיוך זה הקרנה פנימית של הנשמה. התינוק שבא זה עתה לעולם בא מעולם האמת. הוא עדיין אינו יכול לדבר, הוא גם לא שמע עליך דבר וחצי דבר. אין לו איזה  דעה מוקדמת עליך. החיוך שלו הוא קול הנשמה שבקרבו.

 

אנו מתפללים לקב"ה ומבקשים "השם א' צבקות השיבנו והאר פניך וניושע" מובא בילקוט 'אמר רבי יוחנן אנו אין לנו אלא הארת פנים בלבד די לנו שנאמר האר פניך וניוושע'. על ידי שהקב"ה יאיר פניו אלינו ונוכל גם אנחנו להאיר פנינו זה לזה מייד ניוושע.  הארת הפנים היא זו שתביא את הגאולה את הישועה.