העבד

חששו של אליעזר היה טבעי. הוא רצה באמת ובתמים לדעת כיצד עליו לנהוג במקרה שהנערה המיועדת תסרב לעזוב את בית הוריה בארם נהריים ולא תאבה להגר לארץ כנען.

 

אך מילה אחת בשאלתו של אליעזר חשפה את סגור ליבו. הוא שאל כך:

 

"אולי לא תאבה האשה ללכת". המילה "אולי" מביעה חשש וספק. אולם היא תופיע כשצד הספק הוא בעצם הצד שהדובר רוצה שאכן יתגשם בפועל.

 

אליעזר גילה את צפונות הלב המקווה, שאכן לא תאבה האשה ללכת ותבחר להישאר בביתה.

 

ומדוע ירצה אליעזר שלא תתקיים בקשת אברהם? תשובת המדרש: "בת היתה לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו, להשיאו בתו" (רש"י שם, ל"ט בשם המדרש).

 

אליעזר יצא לשליחות זו בלב כבד. בתחושה שמשאלתו האישית לא באה על סיפוקה. בהרגשה שחלום מתוק שטיפח במשך שנים רבות נגוז.

 

אנו פוגשים אותו ליד עין המים, בשעה שהוא מתפלל מעומק הלב לאלוקי אברהם ומבקשו שיצליח את שליחותו. אנו מתבוננים בו כאשר תפילתו מתגשמת ורבקה נבחנת במידת החסד. אנו משתאים לנוכח האדם המשתאה והמתלהב למראה הנערה, המדגימה שיעור מוחשי במידת ההטבה בעת השקותה את כל הגמלים (שם י"ז-כ"א). איתו יחד אנו קדים, כאשר בשמחתו משתחווה הוא לאלוקים ואומר: "ברוך ה' אלוקי אדני אברהם, אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעם אדני" (שם שם, כ"ז).

 

אנו יושבים לצידו, סביב שולחן המשא ומתן, בבית בתואל, אבי רבקה. אנו מבחינים כיצד מנהל הוא בכשרון רב ובמסירות נפש את המשא ומתן. רואים את המאמצים הכנים שהוא משקיע כדי להשיג את מבוקשו: שנערה מצויינת זו, אכן תבוא עמו לכנען להיות אשה ליצחק.

 

למדים אנו גדולת נפש מהי. אנו מכירים את גבולות המסירות והנאמנות. ברגע שיצא אליעזר לשליחות, ידע שאפס הסיכוי שבתו תהיה אשתו של יצחק. כשהבין, שכנראה, טובת ביתו של אברהם, כלומר, טובת המסר האלוקי היוצא מבית זה, מחייב אשה אחרת ליצחק, מבצע הוא את שליחותו נאמנה, כאילו מדובר בבנו שלו.

 

מעניין, בסיומה של השליחות, כשכבר ביצע אותה, חש גם אליעזר שכאשר שאל את אברהם: "אולי לא תאבה האשה ללכת", דיבר אצלו האינטרס הסמוי ולא ההיגיון האובייקטיבי. עתה, בבית בתואל, כשהשתחרר מרצונו הפרטי, השקיף אף הוא על שאלתו המסתייגת במבט מאוזן יותר.

 

אות אחת שהושמטה בדבריו, מלמדת אותנו פרט אחרון זה. כששחזר אליעזר בבית בתואל את המאורעות אמר כך: "ואומר אל אדני (אברהם) אלי לא תלך האשה אחרי" (שם שם, ל"ט).

 

"אלי" נכתב כאן חסר ומנוקד בקובוץ, בניגוד לכתיב המילה בעת השמעת השאלה בתחילת הפרשה. שם נכתב "אולי" מלא בשורוק. השמטת אות זו כאן מלמדת על השוני שחל באליעזר. בתחילת השליחות, כשעדיין לבו סוער, לא הבחין בעובדה שרצונו הוא המכתיב את השאלות. ואילו עתה ידע: אמרתי לאדוני לאברהם: "אלי לא תלך האשה", כי רציתי שאלי תבוא, אל ביתי אני רוצה את יצחק.

 

כך צופן הכתיב המלא והחסר את תנודות הנפש של גיבור הפרשה.

 

יפה שיחתו של אליעזר, יפה גם נשמתו.

 

[ערכים]