הסוכה של שנות האלפיים…

שעות רבות וחיפושים נרחבים משקיעים אנו במציאת הלולב המהודר בתכלית ההידור… ובאתרוג נאה, נקי, ומרהיב ביופיו ובגידולו… כמו כן נתור אחרי הדסים משולשים וערבות עם 'לבלוב'

המראה, לַעומד מן הצד… נשמע הזוי למדי…

אך לפני ימים ספורים היינו ספונים בתוך בית המדרש ועמלים שעות נוספות מפחד ומאימת הדין… מיום הכיפורים… והנה כעת מה אנו עושים? מסתובבים לנו ברחובות העיר ותרים לנו אחר 'עצים למיניהם' אחר ד' המינים שיום לאחר החג אינם שווים ולו לא כקליפת השום… ועל כל זה משקיעים אנו ממיטב זמנינו וכספינו על מנת להדר במצווה זו…

זאת ועוד…

מנהג ישראל נשמע מעט 'ישן מידי…'

לקחת את כל המטלטלין שלנו, לבנות סוכה… מקרשים… להוריד שולחן וכסאות… לארגן חשמל בסוכה… ולהתחיל להוריד את כל האוכל בכל סעודות היום אל הסוכה…

כמעט עבודת פרך…

על מה ולמה? האם על כך נאמר 'ושמחת בחגיך והיית אך שמח'? האם אין זה נראה כמנהג מיושן? בדורות קודמים בהם אף בתיהם לא היו טובים וחזקים יותר מאשר הסוכה… ניחא, אולם בימים אלו שנות האלפיים… לצאת מהמזגן… מהנוחות… מהפאר וההדר שבבית… אל הרחוב… אל… דירת הארעי???

הבה ונצא לסקירה קצרה, על שום מה יושבים אנו בסוכה? מהי משמעותה של מצוה זו שנאמרה בתורה 'בסוכות תשבו שבעת ימים'?

התשובה לכך היא, זכר לענני הכבוד שהושיב אלוקים את ישראל כשיצאו ממצרים וכפי שמזכירה זאת התורה בפרוש: (ויקרא כג, מב-מג) בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

אולם, עלינו ליתן את דעתינו לשאלה הבאה…

אז מה קרה???

האם משום שכשיצאו ישראל ממצרים ישבו הם בסוכות – אף אנו צריכים לשבת בסוכה? זאת ועוד, היכן מצינו שבני ישראל ישבו בסוכה כאשר יצאו ממצרים?

אכן, אין הכוונה שישבו בסוכות… הכוונה לאותם ענני כבוד אשר ליוו את בני ישראל בהיותם בארץ לא זרועה… ועל כך מצווים אנו איפה עד עצם היום הזה… לזכור את אותם ענני כבוד…

אולם אין כאן זכירה בעלמא… אין הכוונה לזכירה סתמית… כוונת התורה היא לזכור את הנסים שנעשו לישראל בהיותם במדבר, לזכור את אותה הנהגת הרחמים אותה הנהיג הקב"ה בהיותם בארץ לא זרועה… לא יום ולא יומים… אלא ארבעים שנה… בדרך הליכתם אל הארץ המובטחת!

מדינות מסויימות ברחבי העולם משוועים למים, לטיפת מים בכדי להרוות את צימאונם…

עם ישראל הלך במדבר ארבעים שנה, אולם מים, מהיכן היה להם? על כך מתארת התורה וכותבת  (דברים ח, טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ:

כך מתארים לנו חז"ל את אופי השימוש במים…

"וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר… עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות…" נתאר נא לעצמינו, לכל מקום בו ישראל מתקדמים… הבאר הולך בעקבותיהם… הם יורדים בבקעה – הבאר יורד אחריהם… כשחונים לנוח… הבאר נעצר לנוח…

ולא זו בלבד…

אם חשבנו כי היה על כל איש מישראל לטרוח אחר המים… נדמה שטעינו… וכך מתואר בדברי חז"ל… "ונשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומרים עליה את השירה עלי באר ענו לה עלי באר ענו לה והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה וכל אחד ואחד מושך במקלו איש לשבטו ואיש למשפחתו שנאמר באר חפרוה שרים"

גדולי הדור מקיפים את הבאר העומדת לגבולות אוהל מועד, אומרים הם 'עלי באר, עלי באר' ומַזרקת המים עולה באמצע מדבר שממה ומוציאה מים לרוב…

אף לא נדרשו לטרוח לסחוב דליי מים מאוהל מועד אל תוך בתיהם… שכן, כל אחד היה מושך במקלו סימן עד מקום מגורי כל שבט ושבט ובעקבות הסימן המים זורמים להם כנהרות לכל שבט ושבט…

כל מה שנשאר הוא אך להתכופף, להושיט את היד ולשאוב מים מן המעיין הנמצא לפתח האוהל…!

אולם לא די בכך שיש מים לרוב, שכן במדבר זה כמדבר שאר הארצות… מלאים הם בנחשים, עקרבים ושאר מרעין בישין… וכמתואר במדרש (תנחומא בשלח יח) כי הנחשים שבמדבר היו גדולים כגודל קורת בית הבד! עד כי היו מסוגלים לבלוע אנשים בשלמותם!

אך… לא כאשר בני ישראל הולכים במדבר…

לצורך זה הקיפו ענני הכבוד את בני ישראל אשר מטרתם הייתה איפה ליישר בפניהם את הדרך, ולסלק כל משחית מפניהם…

לא די היה בארבע ענני הכבוד על מנת לשמרם מפני המזיקים, לא די בענן שבכוחו ליישר לפני ישראל את הדרך… יש צורך בענן נוסף שתפקידו חשוב לא פחות…

נשים וטף הולכים להם במדבר… נתאר לעצמינו כמה חם… השרב המדברי קשה הוא מנשא… אף כי המים מרעננים הם את האדם… מכל מקום הקושי לחיות בתנאי מדבר שרבי הוא רב…

לצורך זה בא ענן נוסף וסיכך על בני ישראל מלמעלה תפקידו היה לשמש כמזגן בעל עוצמות כוח סוס שאין כדוגמתם… לשמש כמגן מפני החום והצינה…

לא נוכל לתאר פינוק רב מזה…

חיי מדבר כחיי הישוב ואף טובים מהם…

מעתה שוב נשוב להתבונן בפסוקי המקרא: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

אף אנו מצווים לישב בסוכה…

אמנם נכון, עת נשב אנו בסוכה… לא נרגיש את שהרגישו ישראל בהיותם במדבר… שכן הסכך שלנו אינו בעל מופת ככוחם של ענני הכבוד…

אולם למרות זאת, ודווקא משום כך… נבנה את הסוכה ונשב בה בשבעת ימי החג… למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל…

אם נרצה לראות כיצד פועלת ההשגחה העליונה בעם ישראל… זוהי ההזדמנות שלנו!

אם נדמה בנפשינו כי העולם מצוי בידינו… נגלה בזאת כי טעות היא בידינו…

דווקא לאחר יום הכיפורים – יום מחילת וסליחת עוון, יום בו ביקשנו את סליחתינו מאת ה' וערכנו חשבון נפש נוקב עם עצמינו… דוקא אחרי ימי 'הימים הנוראים' הגיע הזמן ליישם את הדברים הלכה למעשה…

כעת בפתחה של שנה חדשה… לאחר שבטוחים אנו כי נחתמנו לחיים טובים… עלינו להראות את בטחונינו בה'… עלינו להראות בחוש כי לא בחיל ולא בחוסן… אלא הכל בידי שמים…

אף עם ישראל כשהיה במדבר לא ידע, ואף לא העלה בדעתו תחילה… את גודל הנס שיעשה להם במדבר במשך ארבעים שנה אלו… לא היה להם אלא לשים את מבטחם בה' ואת השאר… השאירו למי שאמר והיה עולם – לעשות בהם כרצונו…

חג הסוכות הנקרא בלשון התורה 'חג האסיף' (ראה שמות כג, טז) עת בא האדם ומכניס אל תוך ביתו את כל שפע התבואה שנתברך בה… עלול הוא לבא לידי גאוה וגבהות לב… הוא כבר מתחיל להסתכל על אחרים מלמעלה למטה…

לשם כך מצַוה אותנו התורה ולקחתם לכם… לולב… הדומה לשדרה, זכור, כי עליך לדעת כיצד יש להחזיק את השדרה… ואז תבין לבטח כי אף לך אין במה להתגאות שכן כל אשר לך הרי הוא מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה…

שהלא…

דין הלולב, האתרוג, ההדס והערבה שווה לעשיר ולרש כאחד…

דין הסוכה, דפנותיה וסיכוכה, שווה אף הוא לעשיר ולרש כאחד…

ולכן… מצווים אנו דוקא בימים אלו… ובפרט בתקופתינו אנו… שזקוקים אנו לישועה שבעתיים… להראות… להוכיח… לחוש ולהרגיש… אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים…

בעת צרה לא נבדיל במעמדי כבוד שררה ושלטון…

בעת צרה נתלכד כולנו כאחד ונכריז בקול רם כי ה' הוא האלוקים…

נצא לרחובה של עיר… נרכוש בדמים מרובים… דווקא מהדברים שאינם אלא גידולי קרקע… דווקא מהדברים שאם לא נשקם כראוי אם לא נשקיע בהם את הדרוש להם… אין הם שווים מאומה… דווקא מהדברים שהיום הם שווים הרבה ומחר אינם שווים מאומה…

נצא לרחובה של עיר… נבנה את הסוכה… דווקא מהדברים שאינם אלא גידולי קרקע… מדפנות ועצים לרוב… דוקא בצורה בה לא היינו רוצים לגור בדירת הקבע…

נחדד בליבנו… כי יצאנו מדירת הקבע… אל דירת הארעי ולמרות זאת… סמוכים ובטוחים אנו… למרות זאת יודעים אנו… כי עם נשליך בטחונינו בה' נסיר את גאוות ליבנו, את מחשבת כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה… נחוש, כי אין אנו אלא במקום ארעי… ומכל מקום בטוחים אנו…

ולפיכך…

כאותם נפלאות שנעשו לאבותינו במדבר על ידי הסוכה… על ידי ענני הכבוד… אף אנו נזכה לישב בהשקט ובשלווה… בשלום ובבטחון… ובעזרת ה' בקרוב ממש… בסוכת עורו של לוויתן…