שמחת בית השואבה

שמחה זו שחשו בבית המקדש, שונה היתה במהותה מהשמחה שאנו מכירים בחיינו היום-יומיים. ההנאה והשמחה שאנו חשים בעת בילוי והתפרקות שייכות לגוף. לנפש האדם אין בהן חלק. כוחות הגוף באים באופן זה על סיפוקם, לפחות באופן זמני, אולם לנפש אין כל ענין באכילת מעדנים, בשתייה לשכרות או בצפיה בדברים המושכים את העין ואת הלב. התורה ביקשה להעניק לנו חג שבו השמחה תהיה שלמה ואמיתית; שמחה שתקיף את כל חלקי האדם, שמחה שתשתף גם את הנפש בחוויותיה.

הגוף נהנה מגירויים חיצוניים. הוא אינו זקוק לזמן מתאים או לסביבה מתאימה כדי לבוא על סיפוקו, שהרי גירויים אלו חיצוניים הם. לעומת זאת, הנפש היא החלק העדין שבאדם. שמחת החג, שהתורה מבקשת להעניק, היא שמחה של התעלות נפשית. כל עוד האדם שרוי בחטא, הנפש אינה מסוגלת להרגיש בנוח, ואין לה אפשרות להפיק הנאה מלאה משמחה.

בימים הנוראים, בראש השנה וביום הכיפורים, אנו מטהרים את הנפש על ידי תפילה, תשובה והתקרבות אל הבורא. הרגשת הרוממות הקיימת בלבו של האדם במוצאי יום הכיפורים, מעידה על העובדה שהנפש אמנם הזדככה והתרעננה. מאותה שעה ואילך הנפש מסוגלת להשתתף בשמחת החג; השמחה של חג הסוכות היא שמחה שלמה, שמחת הגוף והנפש כאחד, ומי שלא ראה שמחה זו – כאשר היא היתה בעיצומה בבית המקדש – לא ראה שמחה מימיו.

[מתוך אתר 'ערכים']