פקודת היום – לשמוח

מהי הסוכה ביסודה? – סוכת זיכרון לחיינו במדבר, וכפי שנאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג, ל"ט).

למטרה זו נבחר חודש תשרי. שכן הוא חל בעונת האסיף, כפי שנאמר: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. "ושמחת בחגך… והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ג-ט"ו). רגע האסיף הוא הרגע המתאים לצוות על האדם לצאת מביתו – מבצרו, ולהשתכן במשך שבוע ימים, בדירת ארעי.

מטרת הסוכה לבלום את ההשפעות המזיקות המתלוות לשמחת הרכוש המצטבר, עם שמחת היבול גואה בלב גם הרכושנות. תחושת הכסף מצמידה לסיפוק ולשמחה גם נופך לא קטן של גאוה. זו מצידה, מלטפת את ה"אגו" על הצלחותיו, מיומנותו, מאמציו ומזלו. בלא להרגיש כלל, מתפתחת גם תחושת בוז והתנשאות כלפי הלא יוצלחים, אלו "שלא הגיעו". ואז, בלב פנימה, נזרע הזרע לפירוד בין הבריות.

אלו השניים, הפירוד בין הבריות ורדיפת ההישגים, הם, השודדים הגדולים של השמחה.

זהו סיפורה העצוב של האנושות. רדיפת הממון, גרמה לשנאה בין איש לרעהו ולמלחמות בין העמים. היא אשר מחתה כל קורטוב של אושר ושמחה מעל פניה של האנושות. הפכה את הצבת ההישגים החומריים בראש סולם העדיפויות, ואת כדור הארץ לאתר המרדפים אחר הבלתי ניתן להשגה. מרדפים שאינם מאפשרים לנו ליהנות ממה שכן הושג, מאחר שחברינו הקרוב השיג יותר.

מול נטיה אנושית זו, מציבה התורה את הסוכה על דפנותיה הארעיות וסככה הקל. מגמתה – למתן את התהליך. לנסות ולהשיב את האיזון ללב היחיד ולתודעת החברה – למען השמחה.

היא מצווה על העני והעשיר כאחד – "כל האזרח בישראל" – לנטוש את ביתם, את דירות הפאר ואת משכנות העוני, וללכת לגור במשך שבוע אחד, מחוץ למסגרת הממון שיצרו לעצמם. לגור במבנים שווים במהותם, השמים מציצים בשווה מבעד לעלי הסכך. שבוע של שוויון מוחלט ושל ארעיות, המעניק מבט בריא וחדש על הרכוש שנותר בבית.

כל אזרח יודע שהעם כולו יושב עתה בסוכה מחוץ לבית. ידיעה זו מטעימה אותו מעט מתענוג האחווה והשוויון. הניתוק הזמני מהנוחות הביתית, הארעיות וההצטמצמות מזכירים לו את ארעיותו של העולם כולו. בעקבות כל אלו, חל כרסום בתחושת הבטחון המזוייף ברכוש. השאיפה הלוהטת לממון ולאביזריו מתמתנת, ומבעד לחומת החומריות שנסדקה, ישוב האדם ויבחין בקיומו של הזולת.

[מתוך אתר 'ערכים']