חג הסוכות ומצוותיו

לולב, אתרוג, הדס וערבה

אחת הבעיות הגדולות שלנו כהורים, היא, שבמוחנו ובדמיוננו, ציירנו לעצמנו את דמות הילד המושלם שאותו היינו רוצים לגדל. מתוק, חמוד, עם הרבה שכל, שקט כזה – כשצריך, סוער מאד בפעילותו הלימודית, חברותי – אך לא נגרר, ביישן במידה נאה – אך יודע לעמוד על שלו בחברה, כשרוני בתחום המוסיקה – ואם אפשר גם בציור, אך יודע היטב כי העיקר זה תורה ובה הוא משקיע את רוב מרצו, גבוה ונאה, לא שמן מדי וגם לא רזה שנראה שלא נותנים לו לאכול בבית, לא שחצן ושוויצר – אך גם לא עניו יתר על המידה הנראה כשלומיאלי, שיזכה בשנה אחת לתואר "חתן ההלכה", אך שזה לא יגרום לו לאבד את הלימוד השוטף. וכן הלאה וכן הלאה, משורטטת לו דמות הילד המושלם משך תקופה ארוכה במוחנו ואנו משוכנעים שאין כמונו בעולם הראויים לילד זה והיודעים כיצד לגדלו לחנכו ולהחכימו, לשאוב ממנו מלא חופניים נחת ולנוח על זרי הדפנה.

הכל טוב ויפה, עד שבא לעולם הילד היקר לנו, והנה לפתע מתברר לנו שהוא אינו עומד ברמת הציפיות, ואינו מספק את הסחורה. נכון שיש לו פה ושם כמה מעלות, אך "אופס"!! זה לא זה !! אנחנו חיכינו בפירוש לילד כשרוני יותר, וגם הגאווה שלו לא בדיוק מוצאת חן בעינינו, ובכלל, מאין הוא לקח את העזות הזאת, הרי שנינו לא היינו כאלה בכלל.

לא לקבל את הילד כמו שהוא, זה הוא העוול הגדול ביותר שאנו יכולים לעשות לנו ולילדינו. הוא מרגיש וחש זאת, הוא יודע זאת בבירור, והוא יקח עימו לכל חייו את התחושה האיומה שהוא אינו עומד בציפיות הוריו. אם לא ייגרם לו נזק פסיכולוגי בהמשך דרכו, יהיה זה אך ורק בזכות התפילות של הסבתא בהדלקת נרות שבת ושל הסבא בקברי אבותיו. בדרך כלל ייאלץ איזשהו פסיכולוג לקבוע פעם, שמטופלו הנכבד סובל מאילוץ שנובע מהבעת חוסר סיפוק ממנו על ידי הוריו – בטל ילדותו.

איחוד ארבעת המינים מלמד אותנו –אומר רש"ר הירש – על טעמו הנפלא של כל אחד מישראל, על מידותיו והרגליו, על קבלתו כפי שהוא בזמן שהוא עושה את המוטל עליו בעבודת ה'. כך נוהג גם הקב"ה עימנו בעת שהוא מקבל אותנו במידותינו השונות והרבגוניות בעת שאנו עושים רצונו.

"…על כולם היא אומרת "תם ו"הדר", כל אחד שלם במינו, כל אחד נאה במינו, הערבה הענוותנית, ההדס הנאה, הדקל הגאה, פרי האתרוג המפואר, כל אחד מהם הוא תם מהודר בדרגתו. על כולם השפיע הבורא מידה שווה של אהבה דאגה וחכמה כולם הושוו לתום ולהדר…"

סוכה

מצוות הסוכה מחדשת לכולנו בכל שנה ושנה את שהות העם במדבר, בשנות הגלות. לאורך כל תקופת סקירת השהיה במדבר, מתמיד רש"ר הירש בפירושו, כי לא הייתה זו גלות של עונש, כי אם שהות של "חינוך". כור ההיתוך של העם היה המדבר, ההתמודדויות השונות והאירועים הרבים שעברו על העם בתקופה זו.

כך גם הסוכה, תזכיר לעם את שנות נדודיו במדבר, והמדבר כשלעצמו מבטא מושג של חוסר הגנה, של שיממון ושל חשיפה לפגעים ולמזיקים. רק בהשגחת ה' עלינו בשהות זו, היה קיומינו שם לאות ולמופת לחינוך ולדעת.

"…משום כך נקום מדי שנה בשנה, דווקא בזמן האסיף, ונחזור אל המצב ההפוך בתכלית. נשוב לחיות במדבר שאין בו מעיינות נובעים ולא שדות מוריקים ולא אילנות מלבלבים, אין בו אסיף של יבולים ולא בתים הבנויים לתפארה, והמסחר לא ירבה שם כסף וזהב, ואף על פי כן חיינו שם במשך ארבעים שנה עם נשינו טפינו, חסינו בצל כנפי ה' וכל מחסורינו היה עליו. וכך נעזוב את דירת הקבע של בתינו המפוארים…נמשוך ידינו מהאלהת הגנת הטבע והגנת כשרון האדם, נחזור על השיעור שלמדנו במדבר… בכל עת ובכל שעה יהיה מוכן לוותר על הגנת כוח הטבע והאדם הוא ילך אחרי ה' בלא פחד…"

אגד

 

איגוד ארבעת המינים מסמל את אחדות עם ישראל על כל גווניו. אלו שיש בהם תורה ומעשים טובים, אלו שיש בהם רק תורה או רק מעשים טובים, ואלו שאין עימם מכל אלו ולא כלום. וכך, ממשילים חז"ל את האתרוג שיש בו טעם וריח לצדיקים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים, וההדס אשר יש בו רק ריח, והלולב שיש בו רק טעם, והערבה אשר אין לה לא טעם ולא ריח.

הכוח של העם הוא באחדות הכלל למען המטרה האחת והיחידה – עבודת ה' . אלא שכאן צצה ועולה תדיר השאלה של החיבור עם הרשעים עם אלו שאינם שומרים תורה ומצוות, האם החיבור עימם הוא חינוכי, האם יכול הוא להועיל, האם גם "ערבות" אלו אמורים לחיות עמנו יחד באחדות של אהבה וריעות ?

גם על זה מרמזת התורה במצוותיה, בהגדרת דרך מצוות אגד הלולב. כי את הלולב ההדס והערבה אשר מסמלים חוסר שלימות מסוימת, אנו אוגדים ביחד בקשירה הדוקה. ואילו את האתרוג אשר מסמל את השלמות האופטימלית, אנו משאירים לבד, בצד, ורק בשעת הנענועים והברכה אנו מצמידים אותו אל איגוד הלולב.

וכך עלינו לנהוג. הצדיק יהיה קשור ל"בלתי מושלמים", רק בשעת מצווה, רק בבית הכנסת, רק כאשר הקשר הוא "רוחני". אולם בחיי היומיום ומחוץ למצווה ולבית הכנסת, יהי הצדיק בודד מהם ללא קשר שוטף אשר בדרך כלל יכול רק להזיק.

והדבר נכון גם לגבי חברויות שונות בין תלמידים בתלמוד תורה או בישיבה. כאשר מתקיים קשר עם בחור שאינו מהווה דוגמא חינוכית, יש לשמור שהקשר יהיה אך ורק במסגרת הלימודית, אך לא מעבר לכך. אין צורך בהחרמות בנידויים ובמלחמות, אך יש צורך לנווט את מינון הקשר החברתי בהתאם.