טיסת המסתורין

מה הייתם עושים לו הייתם מקבלים הודעה שירושה אדירה מצפה לכם באוסטרליה, אבל רק בתנאי שתוכלו להגיע לשם בתוך 48 שעות?… איך זה קשור לשמחת חג הסוכות?

 

מימיו הוא לא קיבל שיחת טלפון כה מוזרה ומפתיעה.

 

"מיסטר כהן?", שאל המטלפן האלמוני.

"כן", השיב גבי כהן, בעודו מנסה לנחש את המשך השיחה.

"מיסטר כהן, מדבר כאן עורך דין ג'פרי לנדמן…".

גבי ניסה להיזכר בקדחתנות מה עלול היה לגרור אותו לתסבוכת משפטית. האם מדובר בחוב לארנונה שלא נפרע? תביעת נזיקין של קליינט? משהו אחר? …

המטלפן המסתורי הזדרז לפזר את הערפל. "שמע נא, אדון כהן. אני מטפל בעזבונו של המיליונר היהודי סטנלי פישהוף שהסתלק לעולמו לפני שבועיים במלבורן אוסטרליה".

"ואיך אני קשור לעסק?", ניסה גבי להבין.

"סבלנות חביבי, אתם הישראלים רוצים לדעת הכל ומהר… ובכן, פישהוף מעולם לא התחתן ולא הקים משפחה. הוא ניצול שואה ולמיטב ידעתי אין לוֹ ולוּ קרוב משפחה אחד בעולם. השאלה שתמיד סקרנה אותי הייתה למי הוא יוריש את רכושו. ובכן, אמש קיבלתי את התשובה אך עלי להודות שהיא מוזרה ומשונה הרבה יותר ממה ששיערתי…".

גבי חש את יצר הסקרנות מתעורר בקרבו. "מה הייתה צוואתו של הזקן?".

"הסכת ושמע, חביבי, כי אתה קשור לענין", באה תשובתו של עורך הדין. "לפי תנאי הצוואה הוטל עלי לפתוח ספר טלפון של מדינת ישראל ולצלצל למספר הראשון שיופיע לנגד עיני. עלי להתקשר לבעל המספר ולהזמין אותו למלבורן, למשרדי.

אם הוא יגיע בתוך 48 שעות, הצוואה קובעת שכל רכושו של פישהוף השווה כארבעים מיליארד דולר, יהיה שלו. התנאי הזה הוא מאוד חשוב ועקרוני. איחור של רגע אחד לאחר הזמן שנקצב והירושה תעבור למספר הבא בתור— ובכן, ידידי, אני שמח לבשר לך ששמך היה הראשון שעלה בגורל. יש לך – כמה? – 47 שעות ו-36 דקות להופיע אצלי במשרד… בהצלחה!"

גבי כהן חש שראשו מסתחרר. לאחר שלגם כוס מים הוא התעשת, רוקן את הכספת הסמויה שמאחורי תמונת הקיר מכל המזומנים שהיו בה ומיהר לשדה התעופה נתב"ג.

"כרטיס טיסה לאוסטרליה?", אמר לו הפקיד. "אין שום בעיה, יש לנו טיסה שיוצאת בעוד ארבעה ימים ל…"

"ארבעה ימים?!", הזדעק גבי. "ארבעה ימים זה אבוד. אני חייב טיסה הרגע!".

הפקיד נענע בשלילה. "צר לי אבל בטיסה של היום כל המקומות כבר תפוסים…"

"אני מוכן לשכור מטוס פרטי", הציע גבי הנואש.

הפקיד נענע שוב בשלילה. "אין לנו כרגע מטוס פנוי, אולי בשבוע הבא…"

גבי תפס בידו של הפקיד ודחף לתוכו חבילת שטרות. "ראה נא, ידידי. אני מוכרח להיות על הטיסה הקרובה ויהי מה, הרי לך עשרים אלף דולר במזומן. עשה מה שתעשה העיקר שאהיה על המטוס הזה"…

הפקיד גרד את פדחתו במבוכה והזעיק את הדייל הראשי. "הרי לך עשרת אלפים דולר", אמר לו. "אנא דאג שהאיש ההוא שעומד שם בפינה ותולש את שערותיו בתסכול יעלה לטיסה הקרובה. לא אכפת לי בתור מה תכניס אותו – חיית מחמד, נוסע סמוי, טייס משנה, גלגל חמישי… העיקר שלא יישאר פה".

את 24 השעות הבאות בילה גבי כהן בטיסה לאוסטרליה, אך בתנאים מזעזעים בהחלט. הפתרון היחיד שמצא עבורו הדייל הראשי היה לקפל אותו לתוך ארונית קטנה בפינת המטבח, ולנעול בפנים ללא מזון, שתיה וכמעט ללא אויר. זו היתה טיסה נוראה. הוא לא יכול היה לישון, למתוח את איבריו או לצאת לשרותים. היו זמנים שגבי ביקש לזעוק מרוב סבל, אבל היה עליו לחשוק את שפתותיו שכן אסור היה שאיש מיושבי המטוס ידע על נוכחותו.

וכעת שאלה פילוסופית: לו היינו מראיינים את גבי כהן בעיצומה של אותה טיסה האם היינו מוצאים לפניני אדם שבור ורצוץ מיואש ועצוב, או שמא דווקא אדם אופטימי שמצב רוחו מרומם?…

דומה שהתשובה השנייה היא הנכונה. גבי כהן אכן סובל. כואב לו, מציק לו, לוחץ לו. אבל הוא מיואש ושבור. למה? כי יש משמעות לסבל שלו. זו לא טיסה סתמית לשומקום. המטוס הזה מוליך אותו בסופו של דבר לארבעים מיליארד דולר ולהגשמת חלום חייו.

וזו בדיוק הנקודה. אדם שיש לו משמעות ותכלית בחייו, גם אם יש סבל במהלך הטיסה, וגם אם מקום הישיבה אינו תמיד נוח ואיכות המזון מוטלת בספק הוא לא נעשה שבור ורצוץ מזה. הוא מבין שכל זה מוביל אותו לאנשהו.

יהודי שיודע שהחיים בעולם הזה הם רק פרוזדור לחיי הנצח, ושכל סבל ואירוע שהוא חווה כאן הם חלק מהתיקון שלו, מסתכל על החיים מנקודה של שלווה פנימית. לא תמיד קל לו, אבל הוא יודע שהוא מתקדם למקום טוב ושדברים לא נעשים סתם כך.

חג הסוכות קרוי בקבלה "חג האמונה". וכאשר האדם מחזק בקרבו את האמונה במשמעות החיים ותכליתם אזי הוא מסוגל להגיע למצב הנפשי של "ושמחת בחגך והיית אך שמח".