מאימא רוסיה לאבא שבשמים

עמוק עמוק בתוך הקור הסובייטי, הרגיש ויקטור שניידר הצעיר והכישרוני שמישהו מכוון את חייו מלמעלה, אבל אסור היה לגלות את התחושות לאף אחד בסביבה. כבן למשפחה נוצרית ניסה הנער להיטמע בחברה הרוסית ולפתח קריירה מוזיקלית ואף הצליח-ניהל בית ספר למוזיקה וניצח על תזמורת תיאטרון, ואז, בעודו חובק ספר דת וסופג מהלומות, החליט לעלות לארץ ישראל, להתגייר ולהחליף את ספרי התווים בכרכי תלמוד עבי כרס. מביתו הירושלמי הוא מצהיר תחת שמו החדש, שמואל: "נעים לקיים את התורה. יש בה רק טוב ונעימות".

 

 

"יבריי!". ויקטור שניידר אפילו לא חש בבעיטה שנשלחה לעבר רגליו. לפתע מצא את עצמו שרוע  על הקרקע, חוטמו זב דם וחבורה של גויים אנטישמיים מפליאים בו את מכותיהם במלוא המרץ. "יבריי!", הם המשיכו לצווח לעברו בקולות נוטפי משטמה.

 

יהודי.

 

לא חשוב אם מדובר בשלטון הצאר או ברודנות הפוליטביורו, לפני מהפכת הפועלים או אחריה, יש דברים שלא משתנים. גם בגן העדן של הפרולטריון, היהודי היה ונשאר השעיר המועדף לעזאזל. שום דבר לא היה יוצר דופן בתקרית הזאת, פרט לעובדה שמושא ההתקפה כלל לא היה יהודי. "חטפתי מכות בשביל עם ישראל עוד לפני שהייתי יהודי", אומר לי בחיוך הרב שמואל שניידר מתוך ביתו שבירושלים.

 

שנות אור מפרידות בין הסלון הירושלמי המעוטר בתמונותיהם של אדמו"רי בית גור לבין חצר בית הספר בטורקמניה הסובייטית. ולמרות זאת, הזיכרונות לא מרפים ממנו עד היום. "כנראה שחבורת האנטישמיים שנתקלתי בהם החמירו בי מצד הספק", הוא מוסיף בהומור. "מבחינתם, אם חשבתי כיהודי והתנהגתי כיהודי, די היה בכך שיתייחסו אלי כיהודי. העובדה שמבחינה הלכתית לא הייתי יהודי לא הפריעה להם".

 

שניידר הוא אדם שקט וצנוע. קשה לחלץ ממנו מילה מיותרת. את הראיון איתי הוא מנדב רק מתוך חמלה אמיתית לעיתונאי הזקוק לסיפור. רחמנות ותו לא. "אם הדבר יעזור לפרנסה של יהודי איך אפשר לסרב?", הוא אומר בתמימות. ישראל הם הרי רחמנים וגומלי חסדים.

 

קשה לו להאמין שמישהו ישאב השראה או חיזק מסיפורו האישי. "מה כבר עשיתי?", תוהה בקול רם, ספק לי ספק לעצמו. "וכי לזאת ייקרא מסירות נפש?", מגחך בשקט.

 

אני מפציר בו ולא מרפה. ככלות הכול, מזכיר לו, אילו היית ממשיך במסלול חייך הטבעי, מין הסתם היית עסוק ברגע זה בהכנת תזמורת כלשהי לקראת מופע מוזיקלי גדול, והראיון הזה לא היה יכול להתקיים ולו מחמת הסיבה הפרוזאית שאינני נמנה עם דוברי הרוסית. העובדה שאני מנהל איתך שיחה בעברית כשהגמרא עדיין מונחת על שולחנך, היא פלא גדול שלא היה מתרחש בלא החלטה מודעת ומכוונת לעקור מבית גידולך הטבעי ולחפש שורשים חדשים. אם זו לא מסירות נפש, לא יודע מסירות נפש מהי. חשוב שאנשים יבינו את כוח השינוי הטמון בקרבם, אני מוסיף ואומר לו.

 

נראה שהדברים האחרונים עושים עליו רושם כלשהו. סדק קל נפער בחומת הצניעות שגזר על עצמו והוא ניאות לנדב כמה פרטים על עברו.

 

"נולדתי לחופי הים השחור, בעיר הגדולה אודסה", הוא מספר. "באתי לעולם בעיצומה של אחת התקופות הקשות והסבוכות ביותר לתוכן עשוי ילד להיוולד"

 

השנה הייתה ת"ש. פחות משנתיים לאחר מכן הוציא לפועל הצורר הנאצי את 'תוכנית ברברוסה'. עשרות דיביזיות נאציות הסתערו על כוחותיו של סטלין בניסיון להכניע ולכבוש את המעצמה הסובייטית. אביו של ויקטור גויס לצבא האדום וכמו מיליוני אחרים נשאב אל תוך מכונת המלחמה הסובייטית ונעלם למשך מספר שנים.

 

הנאצים כבשו את אודסה ושלחו אל מותם מאה אלף יהודים שחיו בה. ויקטור הקטן שרד את תלאות התקופה ההיא ללא פגע. אביו היה אמנם יהודי אך אימו הגויה דאגה להעלים את העובדה הזאת כמיטב יכולתה. גורלם של הורי אביו לא שפר עליהם. אותם תפסו הנאצים וככל שידוע נשרפו חיים בידי הנאצים, ה' יקום דמם.

 

המלחמה הסתיימה והחיים שבו למסלולם. אבא חזר הביתה משדה המערכה. ויקטור נשלח ללימודים במסלול הקומוניסטי המקובל. על יהודים ויהדות לא סיפרו לו מאומה. לא חגים, לא שבתות, לא מצוות. כלום. וכי למה שמשהו מכל זה ייוודע לו?

 

על תעודת הזהות של אביו הופיעה המילה 'יהודי', אך בהווייתה של ברית המועצות האתיאיסטית לא הייתה אמורה להיות לעובדה זו כל משמעות. הנוער הקומוניסטי התחנך על ברכי האמונה שכל החלוקות לדתות, לגזעים ולעמים דינן להתבטל לעת אשר יוגשם חזון אחרית הימים המרקסיסטי. מה לי אפוא יהודי ומה לי טורקמני? העיקר שכולם מכוונים את ליבם לדבר אחד- להאדיר ולרומם את שמו של שמש העמים, המנהיג הדגול ג'וזף סטלין.

 

כל זה היה רק בתיאוריה, כמובן. המציאות הייתה שונה בתכלית. השלטון הקומוניסטי ניהל מסע רדיפה עקבי ואכזרי מול כל גילוי של אמונה ושמירת מצוות. התחילה בכך היבסקציה ('יבריי סקציה'-המחלקה היהודית) הנודעת לשמצה, והמשיכו בכך כל הקומיסרים מגדול ועד קטן. הגדיל לעשות סטלין עצמו, שכפי הידוע היום היה בעיצומו של תכנון מסע חיסול והשמדה שיטתי כנגד יהדות ברית המועצות, עד שבא השבץ והמית אותו בחטף.

 

כל זאת לא מנע מויקטור לגדול ככל גוי רוסי אחר. גם בדמיונותיו הפרועים לא היה מעלה בדעתו שחייו יובילו אותו למחוזות כה רחוקים ושונים מערש מולדתו. ועם כל זאת זה מה שקרה לבסוף.

 

בשלב זה ניגש שניידר לארון ספרי הקודש המכסה את קיר הסלון ומוציא מתוכו אלבום תמונות גדול. שתי תמונות בודדות מוצגות בדף בראשון. בתמונה הראשונה נראה ילד גוי ממוצא רוסי. ראשו גלוי ועיניו עזות מבע. בתמונה השנייה נראה שולחן רב משתתפים. במרכז השולחן יושב יהודי מזוקן, חבוש מגבעת שחורה. יהודי חרדי ללא כל ספק.

 

"זה אני", הוא אומר בעודו מצביע על תמונת הילד. "וגם זה אני", הוא מוסיף מיד ומצביע על התמונה השנייה.

 

זוכר רק מצות בפסח

 

חיים בצילו של משטר הרואה את עצמו בתחליף לכל הקדוש והיקר הם לא מהדברים הקלים, בין שאתה יהודי ובין שלא. באמתחתו של שניידר שמורים סיפורים ואנקדוטות לרוב מתקופת התבגרותו בצל השלטון הסובייטי. "השלטון היה גרוע ביותר ביחסו ובחשדנותו כלפי היהודים, אבל האמת צריכה להיאמר: גם רוסים רגילים לא ליקקו דבש".

 

המשטר תבע נאמנות ללא סייג מכל נתיניו והאיסור לדבר בגנות השלטון נאכף גם בקרב הרוסים. החובה לאהוב את 'אמא רוסיה' בכל מצב, הוחדרה להמונים באמצעות טכניקות של שטיפת מוח, ואחת העבירות החמורות שניתן היה לעבור עליהן ברוסיה הסובייטית הייתה להיתפס באמירת הלצה על חשבון המשטר.

 

יום אחד, בעיצומה של מסיבה משפחתית, סיפר אחד הדודים הלצה אודות סטלין, מישהו דאג ליידע את הק.ג.ב. על הבדיחה המוצלחת, והדוד נשלח לעשר שנות מאסר בסיביר. לאחר חמש שנים, נסע אביו של שניידר ופדה את הדוד תמורת חופן מצלצלים. "הוא קיים את מצוות 'פדיון שבויים' באופן המהודר ביותר".

 

הנתק מכל זיק של יהדות היה מוחלט. שמא מוטב לומר כמעט מוחלט- עובדה היא שאתה מוצא בכל אחד מישראל נקודה שדרכה ניכרת הגחלת היהודית הלוחשת בעמקי נשמתו. לפעמים זיכרון עמום לא פעם מנהג לא מוסבר או סיפור משפחתי. היא תמיד קיימת, אפילו אצל המשפחה המתבוללת ביותר.

 

אני מבקש משניידר לאמץ את זיכרונו- אולי מצויים בכל זאת אי-אילו פירורים של 'אידישקייט' שהתגלגלו לביתו באופן בלתי צפוי? תאב לדעת אם התיאוריה שהצגתי תעמוד במבחן המציאות. שניידר מקמט את מצחו ומפליג לעידנים נשכחים. "בבית לא נהגנו אף מנהג יהודי", הוא אומר לבסוף. "חוץ מדבר אחד שזכור לי- מצות בפסח".

 

מה עניין מצה אצל האימפריה הסובייטית הקפואה מקור רוחני וגשמי יחד? לזאת אין לשניידר כל תשובה. אין לו הסבר איך קרה הדבר אבל עובדה היא שכמה מצוות מצאו את דרכן למטבח הבית חרף כל מאמצי הקרמלין למנוע זאת. ועוד דבר זכור לו- מנהג ללכת לבית העלמין בתשעה באב כדי לפקוד את קברי הסבא והסבתא.

 

למרבה הפלא, הוא זוכר בבהירות משהו יהודי אמיתי מן הסביבה הקרה והעוינת. "הייתה לנו שכנה יהודיה, כינינו אותה 'דודה שורה'. היא שמרה מצוות וטענה שבעלה יודע את השפה העתיקה של היהודים. מאוחר יותר נודע לנו שבעלה, שלימד במכללה לחינוך, למד גמרא בסתר. 'דודה שורה' הייתה מרבה לבקר אצלנו כשכנה וידידה. שמתי את ליבי לעובדה שהשכנה הנחמדה הביאה איתה תמיד דבר מאכל ואף פעם לא טעמה דבר מאכל מביתנו. כשהגעתי לביקור בביתם, התפלאתי לראות שני תנורים השוכנים במטבח".

 

כילד רוסי הורגל ויקטור לא לשאול שאלות. התמיהות אודות התנורים ועוד אי אילו דברים שונים שבהם הבחין, נותרו נצורים בפיו. "היום הכול ברור", מחייך שניידר ונזכר איך במהלך לימודי היהדות פתר באחת את ספיקותיו העתיקים ממטבחה של 'דודה שורה'.

 

ואז התחלתי להאמין בה'

 

הרי לכם תעלומה: גוי רוסי צעיר, מנותק לחלוטין מכל מגע עם יהדות או יהודים, חי במדינה שחרטה על דגלה את המאבק באמונה הדתית לכל צורותיה וגווניה, חבר בתנועת נוער המכריזה השכם והערב כי "הדת היא אופיום להמונים" ובכל זאת- כנגד כל הסתברות הגיונית- מלבלבת בנפשו הכמיהה לכוח עליון והתשוקה לגלות את המימד האלוקי של הבריאה. תעלומה מסתורית. כיצד קרה הדבר? מהו הזרע שממנו מתחיל לנבוט שתיל האמונה הרך בליבו של ויקטור?

 

מקובלני שגרי הצדק הם אנשים שנשמותיהם עמדו למרגלות הר סיני בשעה שעם ישראל הכריז  כאיש אחד "נעשה ונשמע". משם שואבים הגרים את תעצומות הנפש כדי לצלוח מרחקים וקשיים על מנת להידבק בתורתו של בורא העולם. המקרה של שניידר יוכיח. איזה הסבר אחר יכול להיות לאמונה המתנוצצת לפתע, סתם כך, בלב- ליבו של הכפור הסובייטי, אם לא הניצוץ הרוחני הסמוי המתגלגל בדרכים מסתוריות מדור לדור?

 

"המחנכים הקומוניסטים הטיפו לנו כל הזמן שהעולם מתנהל על בסיס חומרני לחלוטין" הוא מסביר בשקט. ,אבל כבר מגיל צעיר יכולתי לחוש שזה שקר. ראיתי וחשתי בצורה מובהקת שיש יד מכוונת מאחורי האירועים בעולם. אני לא יכול להצביע על אירוע אחד שהוביל אותי למסקנה הזאת. זו הייתה הכרה שהתפתחה בקרבי בצורה הדרגתית עד שהפכה לוודאות מוחלטת. התחלתי לראות ניסים ונפלאות ורציתי להבין מניין הם באים. מה המקור לכל זה?".

 

הניסים עליהם מדבר שניידר אינם אירועים דרמתיים ומסעירים. את יד ההשגחה הוא ראה מאחורי ההתרחשויות הפשוטות, הרגילות כביכול. אחת מהן, שחרוטה בזיכרונו, התרחשה בכפר קטן ונידח, אליו נקלע לתקופת זמן קצרה. האוטובוס הלוקח אותו הביתה עבר בכפר הזה רק פעם אחת ביום. באחת הפעמים הוא הגיע מתנשם ומתנשף לתחנה רק כדי לראות את הצדודית המתרחקת של האוטובוס המקרטע. בלית ברירה אסף ויקטור את חפציו ושירך דרכו חזרה לכפר, משלים עם העובדה שייאלץ להמתין 24 שעות עד לאוטובוס הבא.

 

הוא אפילו לא נתן את דעתו לחריקות הצורמניות שנשמעו מכיוון הכביש בעודו עושה דרכו בחזרה. הקולות נשמעו דומים באופן חשוד לאלו שמפיקים האוטובוסים הרוסיים המיושנים, אבל ויקטור היה בטוח כי זה רק דמיונו שמתעתע בו. אלא שחריקה צורמנית במיוחד הכריחה אותו להפנות את ראשו ולפתוח את עיניו המשתאות לנוכח אוטובוס בגודל טבעי שעצר בסמוך לו.

 

"הי, בחורצ'יק", צעק לעברו הנהג. "רוצה לעלות?".

 

לויקטור המופתע התברר שתחנתו הקבועה של האוטובוס הזה נמצאת בכלל הכפר הסמוך, אלא שמסיבה כלשהי החליט הנהג להאריך באותו יום את מסלולו ולהיכנס גם לכפר אחר. עבור ויקטור בן העשרים וחמש היה זה איתות שמישהו מלמעלה מנווט את אירועי חייו. "זו הייתה תקופה מלאה בניסים גדולים וקטנים", הוא מספר. "חשתי שמישהו מלווה את צעדי, שומר ומגן עליי. ידעתי שכל הרגעים הטובים והמאושרים לא הגיעו מעצמם, ואז התחלתי להאמין באלוקים".

 

יחלפו עוד עשרות שנים עד שויקטור ילמד להכיר את נוסח התפילה "… על נסיך שבכל יום עמנו", אבל כבר אז נצנצה בקרבו ההכרה שחייו של אדם אינם רק אוסף מקרי ואקראי של אירועים מגובבים. "אדם צריך להבין שכל יום הוא נס גלוי בפני עצמו. איך אפשר לא לראות את הנסים הרצופים המלווים אותנו בכל פרט ופרט. אי אפשר להיות כפויי טובה כלפי מי שנתן לנו את החיים. הדרך שבה אפשר להודות לקדוש ברוך הוא על כל הטובות והחסדים היא לעשות את מה שהוא מבקש מאיתנו. עדיין לא ידעתי בדיוק מה כרוך בכך, אבל הייתה לי תחושה חזקה שאני חייב לעשות מעשה".

 

משהו מעבר לתווים ולצלילים

 

חייו של ויקטור התנהלו על מי מנוחות. ככל יתר בני גילו הוא היה חבר ב'קומסומול' (תנועת הנוער הקומוניסטית). אביו החליט שעתידו נמצא בעולם המוזיקה, אלא שבתור בן לאב יהודי התברר לו שהשערים סגורים בפניו. למרבה המזל יש לשנאת היהודים תרופה בדוקה שימיה כימות עולם. קוראים לה 'אהבת הממון'. המרשרשים הופקדו בידיים הנכונות ושערים נעולים נפתחו לרווחה. ויקטור התקבל ללימודים במגמת המוזיקה של המכללה היוקרתית לאומנות באודסה. כעבור שנים אחדות הוא כבר ניצח על תזמורת התיאטרון וניהל בית ספר למוזיקה.

 

עיסוקו המקצועי הוביל אותו למקומות רחוקים, פעם לטורקמניה ופעם אחרת למולדובה. ובכל אותה העת פיעמה בקרבו ההכרה שיש בחיים משהו שהוא מעבר לתווים וצלילים; שקיימת תכלית ומשמעות שחובה עליו לגלות.

 

בספריית בית הספר בטורקמניה נקלעה לידיו מציאה נדירה- ספר הבייבל. בתמימותו הרבה לא ידע ויקטור להבדיל בין ספרי התנ"ך הקדושים, לבין, להבדיל, כתבי האוונגליון שהנוצריים צירפו אליהם. הדברים עוררו הד עמום בליבו, כאילו היו מוכרים לו מאי שם.

 

דווקא שם, בחצר בית הספר הטורקמני, כשאותו ספר עדיין אחוז בידו ומעורר שרעפים, קיבל ויקטור תזכורת מכאיבה לגורלם של בני העם היהודי. "הייתי מאושר בכך שמצאתי ספר מלא בתוכן רוחני. אפילו לא שמתי לב לחבורת הגויים שהקיפה אותי והחלה להלום בי באכזריות. למרבה האירוניה, המכות האלו שמטו מידי את ספר 'הברית החדשה'. גם בזה ראיתי תזכורת לכך שאי אפשר לברוח מהגורל ומהיעוד היהודיים".

 

אבל ברוסיה הסובייטית האמונה נשארת בנחלת המחשבה ולא ניתנת לביצוע מעשי. ויקטור שב לאודסה ואף ביקר בבית הכנסת שפעל בעיר זו. הוא יצר קשר עם יהודים וניסה ללמוד מעט על היהדות.

 

התפנית הממשית אירעה רק לאחר נפילת 'מסך הברזל'. ה'גלסנוסט' שהנהיג גורבצ'וב באמצע שנות השמונים אפשר פתיחות בחברה הסובייטית. לראשונה בחייו נתקל ויקטור בתשמישי קדושה יהודיים- סידור, גמרא, תפילין. אז התחוורה לו עובדה נוספת: היהדות היא לא סתם דת שכל המעוניין בה יכול לבוא ולהצטרף לשורותיה. יהדות היא בראש ובראשונה זהות שאיתה נולד האדם, והוא, כבן לאמא גויה, אינו יהודי.

 

את ויקטור התגלית הזאת לא הרתיעה מנוי וגמור היה עימו שהוא את חייו יחיה כיהודי, ויהי מה. ראשית כל, החליט לשים פעמיו למקום שבו גרים היהודים- לארץ ישראל. בד בבד החל לברר מה נדרש כדי להתגייר והיכן יוכל ללמוד עוד על יהדות. מכיוון שאת חייו העתידיים ביקש לנהל על פי התורה, בירר באיזו עיר מצוי האחוז הגבוהה ביותר של שומרי תורה, וכך מצא את עצמו בבני ברק.

 

בעיר התורה והחסידות הלך לשיעורים של חסידות חב"ד, אותה הכיר עוד ברוסיה. חבר רוסי המליץ לו על הכולל לעולי ברית המועצות של הרב מינקה. ביום בהיר אחד הופיע גוי רוסי בפתחו של הכולל ולמד פרשת השבוע, דינים והלכות.

 

עד לקבלת תעודת הגיור צריכים המועמדים לעבור הכשרה בת שנה לצורך לימודי יהדות. בזמן הזה צבר ויקטור ידע יהודי והתפלל בבית כנסת. כיצד הגיבו המתפללים על האיש שלא יכול להצטרף למניין? "לא היה אכפת לי כלל מה ואיך יגיבו", עונה שניידר. "חשתי צורך עצום להתפלל, וזה גם מה שעשיתי".

 

גם את השבת שמר, אבל עשה ביודעין מלאכה אסורה כדי לא לעבור על איסור גוי ששבת. בסופו של תהליך עמד שמואל, שבחר להיקרא על שם סבו, במשרד הפנים, ובהודיה ובשמחה החליף את תעודת הזהות לתעודה חדשה שבה נרשם: 'שמואל שניידר'. לצד הערך 'לאום' נכתב: 'יהודי'.

 

יש לי הרבה להשלים

 

את מסיבת ההודיה לרגל החיים החדשים ציין שניידר ב'טיש' מיוחד בבית הכנסת, שהתקיים בנוכחותם של הגר"נ קרליץ והגרמי"ל לנדא.

 

משהחל ללמוד בכולל, החליט להפוך לחסיד גור נאמן ולהעתיק את מקום מגורו לירושלים. את לבושו החליף ללבושם של חסידי גור.

 

בימים אלו תמצאו אותו מנצל את עיתותיו ללימוד התורה. הפסנתר הגדול והשחור עומד מיותם בפינת ביתו. מה עם הנגינה? אני שואל. עכשיו אתה יכול לנגן ניגוני קודש.

 

"אין לי זמן", משיב שניידר בחיוך ומחווה על ארון הספרים העמוס. "יש לי כל-כך הרבה מה להשלים- תורה, הלכה, דף היומי, עברית ואידיש. יש דברים חשובים יותר ממוזיקה".

 

ואיך המעבר מחיי החולין לחיי התורה? כיצד ההרגשה לשאת את עול המצוות? התשובה קצרה, תמציתית ומלאה ניחוח יהודי. "נעים לי לקיים את התורה על כל פרטיה ודקדוקיה. אין כל קושי בעבורי אלא רק טוב ונעימות".

 

מחוגי השעון הזזים מורים על זמן מנחה. שניידר ממהר לחבוש את כובעו ולחגור את עצמו באבנט בדרכו לבית הכנסת. "שה' יזכה כל קורא בכוחות לעובדו", הוא מאחל סמוך לדלת. "כי הרי כל חיינו הם עבודה לבורא עולם".

 

 

[מתוך עיתון בקהילה]