שתי עגלות קניה ונשמה יהודית אחת

הטלפון בביתו של הרב יוסף וליס צלצל, מעבר לקו נשמע קולו העמוק של רבה של רעננה הרב יצחק פרץ, תמיד מרגש, תמיד מעומק הלב, אבל הפעם נשמע כואב במיוחד, את כאבה של אמא תושבת העיר, חילונית במובן הצרוף של המושג. הוא סיפר את סיפורה, בהחלט נוגע ללב.

 

הרב וליס מי שליבו נושא לבבות רבים מישראל שחיפשו את דרכם אל האמת, חש את הדברים במקום הנכון, הוא פולט אנחה משתתפת אבל מביע את חוסר אמונו למרבה הצער ביכולת לעזור, – "הוא הרי לא מוכן לשתף פעולה, איך אפשר לכפות על אדם להיעזר כשהוא סרבן שיחה החלטי"

 

"אולי תדבר עם האמא, להקשיב לה חייבים", כך הרב פרץ.

 

זה אפשרי בהחלט – נענה הרב וליס וחייג לאלתר.

 

המילים מעבר לקו נאמרו מהולים בדמע, כאב עמוק שחיפש תבניות של מילים. הבן שגיא קיבל בבית את כל העזרה כדי להתקדם בלימודים, הוא בחר להשתלם בהיסטוריה של הדתות, למד והשקיע, הוריו שבעו נחת, הנה הוא צועד בנתיב הצעידה ההורית, נער משכיל ומחונן, עתידו לפניו. אי שם באופק התודעתי חבוי הזכרון של מורשת הסבים שהיו שומרי תורה, עד שדור חדש המיר את המורשת בתרבות חדשה, שהנה היא החליפה את אותה תרבות ישנה בחדות נעורים והתחדשות.

 

עש שזה הגיע, המשבר שעורר את הקשר הישן אל היהדות, והבהיר את הגבול במרקר אדום זרחני. הנער שגיא מסור בכל ליבו ללימודים, נסע לצורך השתלמות לספרד להיות קרוב לאחת בירות הנצרות כדי להשלים את ידיעותיו ממקור ראשון על ההיסטוריה של הדת ההיא, לצורך כך אף רכש ידיעה בספרדית. כל כך קשוב כל כך סקרן היה עד שנשאב אל התוכן כבחירה אישית. וכי מה יכול היה שיגן עליו?

 

הוואקום הרוחני שמעולם לא מולא – ולו בידע בסיסי, התמלא בקלות בתוכן רוחני מזויף. המסר של חוסר חיוניותה של היהדות שהועבר לו בילדותו בבית ובבית הספר, סלל בקלות את הדרך, והחיקוי הלא אותנטי של היהדות, יד שנייה עם בלאי עצום, נשמע לו כמו רחמנא לצלן התגלות של האמת. נאמנותו של התלמיד וצימאונו לידע קסמה לכמרים של הכנסיה והוא הומלץ להתקבל לאחר המרת הדת כ"פרח כהונה" בכנסיה. שם בספרד גם קשר עם מי שנועדה להיות אשתו, נכרייה מלידה.

 

עם הזהות החדשה והתכניות שלעתיד הוא שב הביתה לישראל, לרעננה, לסידורים אחרונים לקראת החזרה לספרד. הוריו ברעננה שציפו לפגוש בן משכיל נדהמו לקבל בן לעם אחר, לזהות כה רחוקה מהם. שומעים ולא מאמינים, האם לשם כך השקיעו את כל מרצם כדי שיצליח בלימודו?

 

כואבים ומתוסכלים כיצד הם בעצמם סללו עבור בנם את הנתיב לעולם זר ומנוכר עבורם. זה אותו בן, אותה דמות, אך המבט כה שונה כאילו עבר טרנספורמציה רגשית. נדמה שהוא אפילו שונא אותם על האשמה הנוצרית ההיסטורית, צליבתו של אותו האיש בידי הרומאים בארץ ישראל שבעטיה שפכו נהרות של דם יהודים הי"ד.

 

ההורים ניסו תחילה להתמודד לבדם עם המטען שצבר שם ברומא, אך זה נועד לכישלון. הוא שלמד באווירה של מרד נעורים, של עולם השייך לצעירים, בז לנסיון של הוריו לקבוע לו את העתיד שבחר כטוב עבורו. הציעו לו שמות של אנשים לשוחח עמם, להתייעץ לפני שהוא מבצע את הצער הגורלי כל כך, אך הוא הצהיר שאין על מה לדבר, הציב חומות כדי למנוע כל נסיון לערער את מה שהוא חש כבטוח וטוב.

 

הגלגל התהפך עליהם, העתיד הכל כך ורוד התכסה בעבים שחורים, כאשר האמא היתה חולפת על פני הדמויות של הוריה הממסגרות במזנון שבסלון, חשה דקירה בלב, נדמה לה שהם מתבוננים בה מתוך כנס מעורב בצער, היא נעצרה ובכתה עמם בכי חרישי.

 

ואז לאחר בוקר אחד של ויכוחים ודיבורים כמדקרות חרב, היא עשתה את מה שהיה כל כך רחוק עבורה, טלפון רווי דמעות אל רב העיר הרב פרץ שליט"א, תצילו את בני, תחזירו לי אותו ממלתעות הנצרות והכנסיה!

 

את הזעקה הזו שמע גם הרב וליס, הוא הביע את ספקנותו ויכולתו לסייע, שכן מלבד חוסר שיתוף הפעולה של הבן, הוא גם כבל עצמו בקשר רגשי עם אותה נכריה המעותדת לאשה. האמא הפצירה והוסיפה שהזמן פועל לרעה היות והבן קבע נסיעת חופש לאילת ולאחריה מוכן כבר הכרטיס לנסיעה חד צדדית לרומא.

 

הרב וליס חשב מחשבה נוספת, תהה כיצד ניתן ליצור מפגש עם הבחור בלא להיתקל באנטגוניזם שפיתח, ואז נפל במוחו רעיון, הוא הציע זאת לאמא: "תשלחי אותו ביום שלישי ל'סופר מרקט' לעריכת קניה רבת מוצרים, לפני שהוא יוצא תתארי לי את מראהו ולבושו, אני מקווה לזהותו וליזום עמו שיחה, אני מקוה שהדבר יצלח בידי ומי יודע אולי, אולי … גם אמצא מסילות לליבו".

 

יום שלישי המיוחל הגיע, הרב וליס עודכן בפרטי הזיהוי של שגיא, ויצא לדרך. הוא זיהה את הבחור ב'סופר' די בקלות, סקר את מראהו, בחור עדין מראה, הוא שיער שדוקא בגלל עדינותו וודאי סגר את עצמו בחומה אטומה כדי שלא יערערו את בטחונו, כיצד אני יוצר עמו שיחה? מידי פעם חלף על פניו עוקב ברפרוף עין אחר תגובתו, וודאי המראה החרדי לא מוסיף סימפטיה אצל מי שעבורו היהדות היא מושא לשנאה וביזוי.

 

מוחו של הרב וליס תר אחר הזדמנות ליצירת שיחה, לא משהו שנראה היה קל.

 

כשסיים את הקניה התייצב שגיא בתור לקופה, תור ארוך למדי, הרב וליס הבין ששעון החול אוזל, בעצה של רגע, ניגש עם עגלתו החצי ריקה, התייצב אחרי הבחור, עמד לרגע ואז פנה אליו בבקשה מוכרת ולא פחות "מעצבנת": "האם תוכל לשמור לי על העגלה אני רק הולך להביא עוד כמה מוצרים", למרבה ההפתעה הבחור נענה בחיוב, משהו בחששו של הרב וליס פחת, אולי מי יודע הבחור יהיה קל יותר לקשר.

 

לאחר סיבוב קטן שב הרב וליס וחזר לעגלה והניח בה את המוצרים, בינתיים כבר התייצבו אנשים נוספים לתור. זה היה הרגע להשליך את החכה, הרב וליס הודה לבחור שקיבל את התודה בשביעות רצון, בעד חריץ של אדיבות זו השחיל הרב וליס שאלה ערכית כמתייעץ: "אולי אין זה ראוי להציב את העגלה בתור וללכת להשלים את הקניה…" הרב וליס שאל והפנה את חרטום העגלה כמבקש להתייצב בתחילת התור,

 

הלה שהסיטואציה לחלוק שיחה ערכית עם יהודי חרדי זימנה לו חויה נסתרת, הביע את דעתו האדיבה ש"המקובל הוא לעשות זאת – כולם עושים כך…" הרב וליס לא החמיץ את העיתו והשיב: "כן, אבל כיהודי אסור לי לחשוב במונחים של "כולם" יש לנו שולחן ערוך ומוסר תורתי…" רגע של שקט שרר בין שתי העגלות, שגיא עמד והביט בהרב וליס, וזה החזיר לו מבט מפויס, הרב וליס ניתב עם העגלה חזרה לראש התור, שעה שבן שיחו התקרב לדלפק החשבון והתשלום.

 

סך הכל שלושה לקוחות הפרידו ביניהם, הרב וליס שמר על קשר עין עם שגיא הוא הבחין שהוא מסובב לעברו את הראש כשסיים את התשלום ויצא לעבר החניה. הרב וליס האיץ את דרכו, הוא כבר מסיים לשלם, יוצא לעבר החניה הוא מזהה את שגיא מסיים להעמיס את תכולת הקניה לתא המכונית, כמה שמשמים פותחין לו… – המכונית של הרב וליס חנתה כמעט בצמידות למכוניתו לש שגיא, הרב וליס מגלגל בטבעיות את העגלה לעבר המכונית, כשהוא חולף על פניו של שגיא הוא מפנה לעברו שלום רב משמעות, הלה מפתיע וניגש לעבר הרב וליס כמבקש לעזור לו.

 

תוך כדי העמסה התפתחה לה שיחת המשך שנסובה על האמירה של הרב וליס אודות החובה של היהודי למוסריות תורתית גם מול נורמות חברתיות. הרב וליס הסביר פנים כפי שהוא יודע, אך התנצל על כך שהוא ממהר לסידורים חשובים, "הנני רואה שאתה בחור משכיר, סקרן וחושב, תראה יש לי מחר סמינריון של ערכים בירושלים מה דעתך להשתתף שם, ימצא חן בעיניך טוב, לא, תעזוב…"

 

רגע של מחשבה, "תראה, האמת שזה ממש לא משהו שהייתי מתכנן לעשות, אבל אני מחר חושב לצאת לנופש באילת, זה רעיון לא רע להקדיש חצי יום לביקור בסמינריון שלכם בירושלים".

הרב וליס המום מההתפתחות אך ספקני למדי, החלף עם שגיא מספרי פלאפון והובטח קשר למחרת.

 

הם נפרדו לשלום.

 

למחרת הוא הגיע. בחור בודד בסמינריון גואש ורועש, הוא ישב והקשיב, אף אחד מהמשתתפים לא ידע איזו מערבולת מתחוללת בליבו, איזה לוע של געש רוחשת נפשו של הבחור, הרב וליס וחברי הצוות המרצים באו בסוד הדברים הכינו עצמם למשימה וטווחו דברים לעבר המטרה. הוא ישב והקשיב, נשאר להרצאה נוספת ומשזו הסתיימה נשאר גם לבאה,

 

בסיום ההרצאה האחרונה החל פאנל שאלות, בו עולם משתתפים ומעלים שאלות שהתעוררו אצלם במהלך ההרצאות.

השעה כבר שעת ליל מאוחרת, שגיא ביקש את רשות הדיבור, הרב וליס עוקב בדריכות שיא, האם נראה כאן נס מתרחש או שמא הויכוח הינו סוג של מכבסת מצפון והלב עיקש בדרכו.

 

שגיא עלה על במת השואלים, הוא רכן קמעה לעבר המיקרופון וסיפר את סיפורו, הנוכחים המשתתפים תלו בו עינים משתאות, הסיפור מדהים, הנה לפניהם עומד בחור יהודי רגע לפני המרת דתו, הוא נמצא רגל וחצי מעבר למתרס, הם ליוו את הסיפור שנאמר ברגש בלתי מוסתר ואז הוא משחרר את משפט המיוחל: "היום הזה הוא המכריע של חיי, השתכנעתי שמכרתי את דתי בלא שידעתי את מהותה, מכרתי ירושה שהייתה לי בלא שידעתי מאום מערכה, החלטתי…"

 

– הרב וליס שומע מהצד ומצטמרר, מבין עיניו המצועפות הוא רואה ציפור כלואה מגביהה כנף ומנסה להשתחל מכלאה "… החלטתי, ליטוש את כל התכניות, אני נשאר יהודי"!!!

 

הרב וליס בוכה, עכשיו הוא כבר רואה ציפור כלואה מגביהה עוף ונסה על נפשה חזרה אל הקן, שם ניצבת ממתינה אמא יהודיה שהתיאשה מבן טיפוחה – בוכה משמחה, הוא רואה דורות של יהודים מוחים דמעה על זרועם ששב לצור מחצבתו.

 

הציבור נפעם כולו, מלווה את שגיא במבטם מחכים שירד מהבמה, ללחוץ את ידו, אך להפתעת כולם הוא נשאר לעמוד, הרב וליס גם הוא תוהה מה פשר ההשתהות של שגיא, אולי קרה לו משהו, ואז נשמע קולו של הבחור "למישהו יש פלאפון?" …בקשה שדרשה הסבר והוא ניתן, לדברי שגיא ההחלטה שלו עומדת בפני מלחמה רגשית כאובה עם אותה נכריה המעותדת להיות אשתו, אם הוא ישהה את הודעת הניתוק עלול הדבר לגרום להשפעה הפוכה,

 

הוא רוצה כאן בציבור לבצע את הודעת הניתוק… הפלאפון ניתן והשיחה הטראנס אטלנטית בוצעה בספרדית על אף השפה ניתן היה לשמוע אצל שגיא את הרעד בקולו, ההתרגשות בנימת הדבור, ואת התגובה מעבר לקו, הוא עשה זאת קצר וקולע, השיחה נותקה.

 

הציבור לא היה אדיש, הם הרגישו עדים למחזה לא נפרץ, השתתפו עם שגיא רגשית, אך שגיא עדין לא יורד מהבמה, "אני, – הוא גוהר למקרופון – עוזב את המקום רק למקום אחד, לישיבה! לכל מקום אחר שאלך הנני עלול למצוא עצמי חוזר בי לתכנית הישנה".

 

הדרישה הפעימה את הציבור בנחישותה, אבל העמידה את הרב וליס במצב מביך, איך ניתן באופן מיידי בשעת ליל לדאוג לישיבה? אך במצב כזה בו שערי שמים פתוחים לקבל נשמה המתדפקת על צור מחצבתה כל השערים פתוחים, כמה שיחות והנה המשאלה קוימה.

 

הציבור פורק אנחת רווחה של מתח משוחרר, אך שגיא לא יורד מהבמה… מה עכשיו תוהה הקהל שגיא לא מרפה ומבק שיביאו לו את הבגדים מהבית, שכן "מי יודע אולי גם שם לא יקבלו את הבחירה החדשה…"

 

המשאלה הובטחה והרב וליס יצא לדרך לרעננה, להעמיס את בגדיו ולפרוק את הידיעה אצל ההורים.

 

האמא לא האמינה, ביקשה לשמוע שוב ושוב, כשהיא שמעה על שיחת ניתוק הקשר עם אותה נכריה היא ידעה שאכן הדבר אמיתי.

 

תא המכונית של הרב וליס התמלא עם תכולת הבגדים ואין סוף אהבה של אבא ואמא שבנם הבוגר נולד עבורם מחדש.

 

שגיא נסע היישר לישיבה והוא נקלט בה, מידי פעם התעניין הרב וליס וקיבל ד"שים משמחים ממצב קליטתו של שגיא.

 

חלפו שנים, הסיפור תויק במדפי הזיכרון של הרב וליס העמוסים לעייפה, אם כי לבט הסיפור במיוחדותו יצאת הדופן, מידי פעם היה הרב וליס חולק את הסיפור עם אנשי שיח שהתפעמו משמיעתו.

 

היה זה כאשר נסע לחנוך סניף של ערכים במקסיקו, הרב וליס השתתף בערב עם חברי הקהילה ואברכים פעילים ערב מפעים ומהנה. בסיומו של הערב כאשר הרב וליס כבר היה על מפתן הדלת, מישהו טפח על שכמו, הוא הסתובב, אברך, הוא מביט בו, והלה מחייך, הרב וליס מנסה להיזכר האם הוא מכיר את האיש? לא, – "הרב לא מכיר אותי? שגיא!… יום שלישי בסופר ברעננה" …

 

שגיא! שגיא! הגיע תורו של הרב וליס להתפעל, לא הייתי מזהה, מה אתה עושה כאן? הוא הסביר כיצד נענה למודעה המזמינה אברכים דוברי ספרדית ללימודים עם פעילות של ערכים, הציע עצמו ונענה כאילו ביקש לתקן את אותו רכש של השפה הדרום אמריקאית ולנתבה לצד הטוב.

 

– רגע – שכחתי לשאול, התחתנת?… רק אז הבחין הרב וליס בשני ילדי חיידר מתוקים שעומדים לצידו של שגיא, – "הרב שייק'ה" כפי שמכנים אותו חבריו.

 

הרב וליס נישק את הילדים, הם הרגישו בלחייו הרטובות מדמעות של התרגשו.

– – – כמה נשמות אפשר לקנות בסופר מרקט ברעננה…

 

[עיתון יתד נאמן]