קלע את הסל של החיים שלו!

קראו לו "מייקל ג'ורדן היהודי". הוא נולד למשפחה יהודית-אמריקאית עם ששה אחים ושתי אחיות והתחיל לשחק כדורסל בגיל חמש.

 

בכתה י"א כבר נחשב תמיר גודמן לאחד מ-25 שחקני הכדורסל הצעירים הטובים ביותר בארה"ב. ה"ספורטס אילוסטרייטד", המגזין האמריקאי המוביל לענייני ספורט, הקדיש לו כתבה מפרגנת. צוותי טלוויזיה התמקמו על הטריבונות במגרשים בהם שיחק כדי לתעד את ביצועיו הווירטואוזיים. היה לו ברק, מיומנות והמון כריזמה. פרשנים אמרו עליו שהוא יהפוך לכוכב עולה בשמי הספורט האמריקאי, שמו נלחש בחדרי ההנהלה של ליגות הכדורסל המובילות, ומנהלי נבחרות החלו ללטוש עיניים לעבר הבחור היהודי הכחוש שהכיפה הצמודה תמיד לשערו המקורזל הפך לסימן ההיכר המסחרי שלו. 

 

ואז הגיע ההצעה מאוניברסיטת מרילנד.

 

הייתה זו הצעה מעוררת קנאה מהסוג שאי אפשר לסרב לה, התגשמות החלומות של כל ספורטאי צעיר. נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת מרילנד נחשבה לאחת הטובות ביותר במדינה, קרש קפיצה ישר ובטוח לליגות המובילות, ל-NCAאו ל-NBA.

 

 "עמדתי להיות השחקן היהודי הדתי הראשון לשחק כדורסל ברמות כאלו", משחזר גודמן. "התקשורת יצאה מכליה. קיבלתי איזה 700 בקשות להתראיין בכלי תקשורת שונים בתוך שבוע אחד".

 

ניתן להבין את ההתרגשות. נבחרת מרילנד היא חלון הראווה של עתיד הכדורסל האמריקאי. למשחקים שלהם מגיעים ציידי כישרונות מכל רחבי המדינה בחיפוש אחר הדבר הלוהט הבא. הקריירה הספורטיבית של גודמן נכנסה לשלב ההתקפה המתפרצת, כאשר הסתערות "פאסט-ברייק" זריזה הייתה אמורה להכניס קליעה מושלמת לסל האישי שלו.

 

ודווקא שם, רגע לפני החתימה על חוזה שיבטיח לו תהילה, פרסום, ממון והזדמנות לשחק במגרש הביתי של ענקי הכדורסל האמריקאי, דווקא שם  החליט גודמן לבצע בלוק ולחסום את הכדור לפני שייצא מכלל שליטה. הוא החליט, במילים אחרות, שיש דברים שחשובים אפילו מאליפות העולם בכדורסל.

 

"כמה שבועות אחרי שהצטרפתי לנבחרת מרילנד קיבלתי הודעה מפתיעה מההנהלה", משחזר גודמן. "הנהלת האוניברסיטה החליטה שהיא איננה מוכנה להמשיך ולהתחשב בבקשתי שלא להתאמן ולשחק ביום השבת. עמדתי בפני פרשת דרכים".

 

הייתה לך התלבטות?

 

"לרגע לא", משיב גודמן מחויך. "הכדורסל חשוב לי, אבל השבת חשובה לי עוד יותר. בו במקום הודעתי להנהלה על פרישתי מהקבוצה".

 

וכך החליט תמיר להחזיר לאוניברסיטה את המלגה שקיבל. הם אמרו לו שהשבת היא בעיה. הוא אמר להם שהשבת היא ברכה. הם אמרו לו שאם הוא לא ישחק הדבר יזיק לו ל"קריירה". הוא אמר להם שאם הוא ישחק הדבר יזיק לו ל"חיים". הם סימנו לו קו בחול וסירבו לוותר. הוא נטע את רגליו בתקיפות ואמר להם שזה מה שהוא ואילו הדברים שבהם הוא מאמין. הם לא האמינו לו שהוא רציני אבל מצידו לא באה שום התקפלות ושום ויתור.

 

המהלך של גודמן היכה בתדהמה את פרשני הספורט שמעולם לא ראו ריבאונד מקצועי כזה. אבל באוניברסיטת טאוסון הסמוכה עורר הצעד של גודמן התפעלות כה גדולה עד שהנהלת האוניברסיטה החליטה מיידית להציע לו מקום אצלה, ואף התאימה את סדרי האמונים כדי שלא יחולו בשבת. "זה היה מטורף", נזכר גודמן. "כל הליגה שלהם שינתה את הלו"ז רק כדי שצעיר יהודי אחד יוכל לשחק".

 

אחרי ששיחק עם ה'טאוסון טייגרס' למשך שנה שלמה החליט גודמן להגשים חלום ישן נושן ועלה לארץ.

 

הוא שיחק בקבוצות ספורט ישראליות, התגייס לצה"ל, סבל מכמה פציעות, המשיך לשחק, שוב נפצע ושוב השתקם.

 

בכל הגלגולים שעברו עליו היו כמה קווים עקרוניים שהיו חשובים לו מכל: שמירת שבת, שמירת המצוות שמירת האמונה. לפני שנתיים הודיע סופית על פרישתו מעולם על הספורט. היום הוא חי בישראל יחד עם אשתו ושלושת ילדיו, מנצל את המוניטין שרכש כדי לקדם כמה יוזמות חסד בהם הוא מעורב ומפעם לפעם מרצה בפני צעירים שמבקשים לשמוע כיצד אמונה וכשרון משתלבים יחד.            

 

"לרגע אניח לא מצטער על כך שעמדתי על העקרונות הרוחניים שלי", הוא מסכם את מסלול חייו עד כה.

 

"לכל דבר שקורה בעולם יש סיבה. הקב"ה נתן לי כשרון בתחום הכדורסל כדי שאוכל להעניק השראה לאחרים. אני יכול ללמד צעירים מהי גאווה יהודית, בטחון עצמי והידיעה שעל שבת בשום אופן לא מוותרים". 

 

זה מה שנקרא לקלוע סל!