האבא שרצה למכור את חפצי ילדיו

 

בבית המשפט בארצות הברית התקיים דיון מרתק בסוגיה מוזרה אך יסודית ביותר. אל בית המשפט הגיעו אב ושלושת ילדיו אחר מריבה עיקשת וארוכה שנסבה סביב השאלה: למי שייכים החפצים הבגדים והאביזרים השונים של הילדים. האב שנקלע לקשיים כלכליים, ביקש למכור חלק מחפצי הערך של ילדיו בכדי לממן את חובותיו אך לצערו סירבו הילדים לשתף עמו פעולה והתנגדו למכירה בטענה כי החפצים כולם שייכים להם ולא לאב. האב שעבד קשה בכדי לממן את ילדיו ואת כל צרכיהם טען כי הוא שמכספו נקנו הדברים – הבעלים האמיתי עליהם, מנגד השיבו ילדיו, שחפציהם האישיים שרק הם אמורים להשתמש בהם ולא האב, נקנו בכדי להיות שלהם ואינם של האב. בפני בית המשפט הונחה השאלה: מי צודק? האם האב משום שהוא מימן את החפצים או שהצדק עם דברי הילדים מפני שקניותיו של האב נעשו עבורם בלבד.

דילמה דומה קיימת ברמה כוללת יותר, גם ביחס לכל שימוש והנאה מהקיים בעולם: האם העולם שייך למי שעשה את העולם וברא את כל אשר בו וממילא אין רשות אוטומטית לאף אדם להשתמש בעולם ללא רשותו, או שהעולם שייך לבני האדם כי הם המשתמשים היחידים בו ועבורם הוא נברא ולכן אין הגבלה לבני האדם בשימוש וההנאה מהעולם. מהי עמדת היהדות?

חכמי התלמוד מעמידים אותנו על כך כי שני פסוקים בתנ"ך סותרים זה את זה לכאורה ביחס לשאלה הזו כאשר מחד גיסא נאמר הפסוק "להשם הארץ ומלואה" שמשמעותו כי הבעלות על הארץ = העולם וכל מה שבתוכו שייך להשי"ת ומאידך גיסא נכתב במקום אחר "השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם" שממנו ניתן להסיק כי רק העולמות הרוחניים – ה "שמיים" נשארו שייכים להשי"ת ואילו העולם שלנו – "הארץ" ניתנה באופן מוחלט וסופי לבני האדם.

חכמים מסבירים את שני הפסוקים ומלמדים אותנו בדרך את אחת מעקרונותיה הגדולים של היהדות: האמת היא, הם אומרים, כי העולם שייך מתחילה לאלוקים שברא אותו ואת כל אשר בו אבל מונחת לפני האדם האפשרות "לקנות את העולם" – להעביר את הבעלות בעולם לידיו ובכך לאפשר לעצמו להנות מכל מטעמיו. כיצד עושים זאת? מה משלמים לאלוקים בתמורה להנאות העולם? חכמים גילו לנו את הסוד. על ידי ברכה. אם מקדים האדם לכל הנאה ושימוש ממגוון הדברים הקיימים בעולם הקדמה קטנה ובה הוא מברך את אלוקים על הדבר שממנו הוא מעוניין להנות, החפץ ייהפך להיות שלו והוא יוכל ליהנות ממנו באופן חופשי (מלבד, כמובן, דברים האסורים באחד מאיסורי התורה).  אבל אם האדם יימנע מלהודות ולברך את השי"ת על הבריאה שברא ושממנה הוא מעוניין ליהנות ולא יקדים את ההקדמה, העולם יישאר שייך לאלוקים ואין לאדם רשות להנות ולהשתמש בו. הברכה, כך הם מסבירים, היא אמצעי הקניה היחידי שלנו של כל הנמצא בעולם. בלי שנקנה את המוצר שבפנינו, הרי אנחנו לוקחים ללא רשות, או במילים אחרות גונבים, מאלוקים את העולם שהוא ברא.

מסקנא זו הולידה ויצרה את המונח ההלכתי והיום יומי – "ברכות הנהנין". כלומר, ברכות אותן עלינו לברך כאשר אנו "נהנין" – נהנים מהעולם ומכל הקיים בו. המדובר הוא על מגוון אפשרויות ההנאה הקיימים בעולם –  אכילה, שתייה, ריח טוב, בגדים, כלים ובעצם כל מה שאנו מקבלים מהעולם. לפני כל אחד מהנאות אלו עלינו להקדים ברכה ייחודית לאותה הנאה, שהנוסח שלה נקבע על פי חכמים ורק לאחר מכן אנו יכולים לאפשר לעצמינו להנות מהעולם. המשותף לכל הברכות היא פתיחתן בנוסח אחיד "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", ההמשך והסיום משתנים מברכה לברכה. נקודה משותפת נוספת היא, שכולן נאמרות לפני ההנאה וכהקדמה לה מלבד האכילה שיש לברך מלבד הברכות השונות לפני האכילה ברכות נוספות אחריה.

הברכות בכללותן  מקיפות את כל יומו של היהודי כאשר הוא מברך עם בוקר כאשר הוא קם משנתו את קבוצת התפילות המכונה "ברכות השחר". ברכות אלו מטרתן להודות ולברך על החיים בכללותם  כמו הקימה בבוקר, הראיה, היכולת המוטורית וכדומה.

ברכה נוספת נתקנה על האפשרות הפלאית של האדם לנקות את גופו ולהוציא את פסולת המאכל המצטברת בגופו החוצה. לכן אחר הסיום השימוש בשירותים, נרחץ וננקה את ידינו ונברך את ברכת "אשר יצר". ברכה זו שונה משאר הברכות בכך שמברכים אותה לאחר ההנאה ולא לפניה. יצוין, כי סגולה מיוחדת נכרכה על ידי חכמים לאמירת הברכה באמרם כי יש בכוחה למנוע מחלות מהאדם.

מרכזן של ברכות הנהנין הן הברכות אותן עלינו לברך לפני האכילה. הכלל הוא, שעל כל מאכל או משקה שאנו רוצים לאכול או לשתות יש לברך לפניו. חכמים חלקו את ברכות האכילה לפי קטגוריות המאכל או המשקה וקבעו כי ישנן ארבע סוגי ברכות:

ברכת "מזונות" נקראת כך על שם סיום הברכה "ברוך אתה….בורא מיני מזונות". ברכה זו יש לברך מאכלים העשויים מדגנים לסוגיהם השונים כאשר בכלל זה: חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל, שיפון. יש לברך ברכה זו לפני אכילת כל מאכל העשוי מבצק (מלבד לחם) כמו עוגות עוגיות חטיפים שונים וכדומה. על אורז גם מברכים ברכה זו למרות שאינו מחמשת הדגנים משום כוחו הדומה באפשרות השביעה ממנו.

ברכת "בורא פרי העץ" יש לברך לפני אכילת כל פרי או מאכל העשוי מפירות כאשר הפירות שבו נראים לעין האדם.  ברכה זו חוברה במיוחד עבור פירות העצים כמו תפוזים ותפוחים, להבדיל מפירות השיחים והאדמה כמו עגבניות ובננות שעליהם יש לברך " בורא פרי האדמה". בורא פרי האדמה מברכים על כל הירקות לסוגיהם ובכלל זה גם עלים כמו פטרוזיליה ונענע.

הברכה הכללית מכולן היא ברכת "שהכול" – "ברוך אתה…שהכול נהיה בדברו" שאותה מברכים על כל שאר המאכלים שאינם גדלים על העצים או באדמה ואינם עשויים מדגנים. כמו למשל: ביצים, בשר, דגים, פטריות (שיונקות מהאוויר) וכדומה. ברכה זו יש לברך גם על המשקאות השונים שגם אם הם עשויים מפירות סחוטים, ברכתן תהיה "שהכול נהיה בדברו".

יוצאים מן הכלל, שני מאכלים מיוחדים הלא הם הלחם והיין. שקבעו חכמים כי על הלחם לסוגיו השונים כמו פיתות וכדומה, מפני חשיבותו הרבה לתזונת האדם, יש לברך "…המוציא לחם מן הארץ" ועל היין (או מיץ ענבים טבעי) יש לברך "בורא פרי הגפן" מפני חשיבותו הגדולה ל… שמחת האדם כנאמר "ויין ישמח לבב אנוש".

יש לברך על ריח מכל דבר המיועד לנתינת ריח, על מראה נוף נפלא כמו הים או ההרים הגבוהים, על פריחת האביב ואפילו על הזכות לראות מלך או תלמיד חכם גדול. על כך במאמר נפרד.

כאמור, על הנאת האכילה יש צורך לברך גם אחריה ולא רק לפניה ולצורך כך חוברה "ברכת המזון" להורדה לחץ כאן אותה יש לברך לאחר אכילת לחם בשיעור "כזית" – כמו גודל של פרוסת לחם. אחר אכילת מאכל דגנים מברכים "ברכת מעין שלוש" שהיא מעין ברכת המזון מקוצרת. ולאחר אכילת שאר הדברים או שתיית "רביעית" (בסביבות חצי כוס) יש לברך בורא נפשות רבות. ברכות אלו מופיעות בסידורים. להורדת ברכת מעין שלוש לחץ כאן. להורדת ברכת בורא נפשות לחץ כאן.