ברכות הנהנין – סיכום הלכות

בסיכומים אלו הושקעה מחשבה רבה, מצד אחד לא להלאות את הקורא במקורות מרובים ושיטות שונות ומצד שני לא לפשט את ההלכות יתר על המידה אלא לתת בסיס רחב יותר על מקורות ההלכה כדי שכל אחד יידע, עפ"י יסודות אלו, איך לנהוג גם בפרטים שלא הובאו בעלון.

איך מברכים:
1. במתינות ובכוונה.
2. לכתחילה צריך להשמיע לאזנו את הברכה.
3. לאחוז את הדבר שמברכים עליו בידו הימנית
4. לא להפסיק בין הברכה לטעימה אפילו בשתיקה.
5. לכתחילה לא לדבר עד שיבלע קצת מהאוכל. 

סוף מעשה במחשבה תחילה:
כדי לפטור בעיות העלולות להתעורר בעניין הברכות ראוי שבעת הברכה יכוון:
1. שאני מברך על אותו מין שלפני ועל כל המינים החייבים באותה ברכה הנמצאים בבית.
2. באורח: אני מכוון לכל מין מאותה ברכה  שיביאו לפני. 3
. אני מכוון לאכול בכל שטח הבית שאני נמצא  

ברכות שלאחר האוכל
בפרשת עקב כתוב: "כִּי ד' יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם… וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתּ אֶת-ד' אֱלֹהֶיךָ…" מכאן למדו חכמנו שמהתורה יש לברך לאחר האוכל.

סברו חכמים שעל שבעת המינים יש לברך ברכה אחת הנקראת "מעין שלוש" (כי יש בה אזכור מכל אחד משלושת הברכות המרכיבות את ברכת המזון) ועל הלחם יש לברך ברכת המזון מהתורה.  

על שאר המאכלים שאינם משבעת המינים: מברך בסוף אכילתו ברכת "בורא נפשות". 

הלכות בסיסיות:
1. אין לברך שום ברכה אחרי האוכל (ברכה אחרונה)  אלה אם כן : א. אוכל כשיעור – "כזית". ב. אוכל שיעור זה בזמן "כדי אכילת פרס".
2. אין לברך ברכה אחרונה על שום משקה אלה אם כן שותה שיעור רביעית.  בזמן שתיית שיעור רביעית של אדם רגיל. 

שיעור "כזית":
כמו כל השיעורים והמידות גם כזית היא מידת נפח ולא משקל מכיון שסמ"ק אחד של מים שוקל גרם אחד, אפשר למוד כזית גם בגרמים מים, אבל בדברים אחרים יש למדוד ע"פ נפחם ולא על ע"פ משקלם. נביא להלן 2 נפחים עיקריים ויעשה כל אחד כפי שלמד מרבותיו. 1. שיעור כזית לגר"ח נאה – 28.8 סמ"ק 2. שיעור כזית לחזו"א – 49.8 סמ"ק

ואולם היו רבנים בדורות האחרונים אשר רצו לפשט את החשבון עפ"י הנהוג היום בחיי המסחר והמירו את הנפח למשקל כדי להקל על החישוב. ולפי שיטת חלק מרבותינו האחרונים שיעור כזית הוא בסביבות 27 גרם ואולם גם לשיטתם עדיף לשער לפי נפח אלא שאנו לא רגילים בכך.  

שיעור: "כדי אכילת פרס"
שיעור זה הינו שיעור זמן שלוקח לאדם רגיל לאכול אוכל כשיעור "פרס" (פרס=חצי כיכר לחם).
נחלקו בגמרא האם השיעור הוא כשיעור נפח של שלוש ביצים או ארבע ביצים ומחלוקת זו נמשכת עד פוסקי ימינו. אורך זמן זה נע לפי הדעות השונות בין שלוש דקות לדעת המחמירים (חזון איש) משלוש ובדיעבד עד שבע וחצי דקות (אגרות משה ח"ד ע ע"א), ארבע דקות (הגר"ם אליהו), ולכתחילה ארבע דקות ועד שבע בדיעבד (הגר"ע יוסף).  

שיעור רביעית:             
לדעת פוסקים מסוימים הסוברים ששיעור כזית של ימינו קטן בהרבה משיעורם בימי חז"ל ועל כן יש להגדיל את שיעור ה"רביעית" בהתאם, ולכן  לשיטתם השיעור הוא כ – 150 סמ"ק – 3/4 פחית (נודע ביהודה, חזון איש) ואולם לדעת כל הראשונים ורוב האחרונים השיעורים לא קטנו ולכן השיעור "רביעית" לברכה אחרונה נע בין 81 ל – 86 סמ"ק.וכך ההלכה לחומרא ולקולא.  

זמן שתיית רביעית :
מוסכם שכדי להיות מחויב בברכה אחרי שתייה חייבים לשתות רביעית בזמן "שתיית רביעית".
לגבי זמן זה נחלקו הדעות: יש אומרים שרק אם שותה רביעית בפעם אחת מחויב בברכה (חיי אדם, קיצור שולחן ערוך) ויש אומרים שלא משנה אם שתה בפועל בפעם אחת העיקר אם שתה בזמן שבני אדם שותים רביעית (הגר"ע יוסף הליכות עולם ח"ב ע' קכ"ה) ויש אומרים שזמן זה כולל הפסקות (קצרות) של פעמיים תוך שתיה (הגר"ם אליהו קונטרס הבה"נ ע' 26 ). 

דבר שלם: 
בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ו הלכה א') מובא שאם אוכל דבר שלם (כגון: ענב שלם, גרגיר רימון, שקד וכד') אף שיש בו פחות מכזית, עליו לברך ברכה אחרונה כי דבר שלם יש בו חשיבות בפני עצמו ללא קשר לכמות האכילה, ואולם רוב המפרשים והפוסקים פוטרים מהברכה אם לא אכל שיעור כזית ומכל מקום ראוי להיזהר ולא להכניס עצמו לספק ברכות ולאכול שיעור של לפחות כזית המחייב בברכה לדעת כולם. 
 
ברכות לפני האוכל
מוסכם על דעת כולם שעניין הברכה שלפני האוכל – חיובה מדרבנן מתוך העיקרון שאין ליהנות מהעולם בלי להודות לד'. ואף שחיובה מדרבנן, בכל זאת אין הגבלה על כמות האוכל הנאכל, ולכן אף שאכל כמות קטנה של אוכל חייב לברך לפני אכילתו את הברכה הראויה. אם הוא טועם מהאוכל (כגון שרוצה לבדוק האם האוכל מוכן לאכילה) אין לו לברך ואפילו בולע קצת מהמאכל. ויש מסבירים שהכוונה כשטועם ופולט את האוכל ולא בולע. ולכן אין לברך ברכה על מסטיק כי לא בולעים אותו אלה את טעמו ואולם בסוכרייה יש לברך כי דרך אכילתה, שבסוף אוכלים מגוף הסוכרייה ולא רק טעמה.   

עד מתי לברך:
ברכה אחרונה על כל אכילה או שתיה אפשר לברך עד שיתעכל המזון "כל זמן שאינו רעב וצמא ותאב מחמת אותה אכילה או שתיה" (שולחן ערוך קפ"ד, ה) ויש ששיערו שזמן זה הוא בסביבות 72 דקות ואולם הכל לפי מה שהוא האדם. 

אכילה מתמשכת:
הרוצה לאכול או לשתות בהמשכים – יכול לברך פעם אחת ולכוון לפטור את כל הפעמים שיאכל או ישתה במשך כמה שעות (אם נמצא במקומו או הולכי דרכים) ואחר כך מברך ברכה אחרונה אחת. למשל: נמצא במשרד ומברך על שתיה מכוון לכל שתיה עד ארוחת צהריים . 

הגדרת לחם:
קמח של אחד מחמשת מיני דגן (לא קמח תירס או סויה)שלשו אותה ועשו ממנה לחם, מברכים המוציא ובתנאי שהתקיימו שלושה תנאים:

1. שתהיה העיסה אפויה, דהיינו שאפו אותה בתנור (או בסיר עוגה) אבל אם בישלו או טיגנו אותה הרי היא נחשבת לתבשיל וברכתה מזונות. (לגבי טיגון – למשל סופגנייה , או פריקסה וכד' השולחן ערוך פסק שראוי לאדם ירא שמים לצאת מידי מחלוקת ולאכול אותה עם לחם אחר).
2. שיהיה לה "תואר לחם" (צורת לחם) הכוונה שתהיה עבה וקצת קשה ולא בלילה רכה (כבלינצ'ס).
3. שתהיה פת ש"דרך בני אדם לקבוע עליה סעודה" : הכוונה שלשו אותה במים א. ולא ערבב בה הרבה שמן או חלב או ביצים או מיץ פירות (טבעי סחוט) עד שטעמם יהיה ניכר בעיסה. ב. או שלא מילאו אותה במילוי. (לחם- אז'ים וכד') ג. שהיא דקה מדי ואפה אותה עד שהיא נעשית קשה ואז דרכה להיאכל על ידי כסיסה (פתית -קרקר).

אם המאכל לא ממלא אחר שלושת התנאים האלו הרי שברכתו מזונות ולא המוציא וזה מה שנקרא בתלמוד  "פת הבאה בכיסנין".

לאור האמור כל בצק שלא מתקיימים בו כל שלושת התנאים – אינו נקרא לחם ומברכים עליו מזונות וברכת על המחיה בסוף: כגון: בורקס, עוגיות, בלינצ'ס וכדו'.  

דבר שמעורב בו קמח:
דבר המעורב בו קמח (מחמשת המינים) אפילו אין רוב התערובת קמח מברכים מזונות.
וכל זה כשהקמח בה לתת טעם או להשביע (למשל: מרק עם סולת) אבל אם בא רק להדביק את התערובת שלא תתפורר מברכים שהכל. (למשל כדורי פלאפל כשהקמח בא להדביק) 
 
קביעת סעודה בפת הבאה בכיסנין:
חכמינו אמרו שגם במקרה של דבר אפוי שברכתו מזונות (לא מטוגן או מבושל) וכדלעיל אם אוכל כשיעור שבני אדם קובעים סעודה עליהם, עליו ליטול ידיים (עם ברכה) ולבך עליו המוציא וברכת המזון.
ואפילו אם חשב בתחילה לאכול פחות משיעור קביעת סעודה ואח"כ נמלך בדעתו ורוצה לאכול עוד  כשיעור קביעת סעודה, עליו ליטול ידיים עם ברכה ולברך המוציא על המשך אכילתו וברכת המזון בסוף.
בבצק מטוגן (כסופגנייה) או מבושל (כאטריות) אפילו אוכל כשיעור קביעת סעודה מברך מזונות ועל המחיה.  

לחמנייה מתוקה:
ההבדל היחיד בין לחמנייה רגילה למתוקה זה שבמתוקה מוסיפים יותר סוכר (גם בלחם רגיל יש סוכר).
בעניין זה לדעת השולחן ערוך מברכים עליה מזונות (וכך המנהג הפשוט אצל הספרדים) ולרמ"א לא די במעט סוכר וכד' אלה צריך שרוב הנוזלים בעיסה לא יהיו מים ואז טעמם ניכר מאוד (וכך נהגו רוב האשכנזים). 

ואולם חשוב לדעת:
גם לדעת השולחן ערוך אם הוא קובע סעודתו על לחמנייה זו הרי שגילה דעתו שזו סעודתו ועליו לברך המוציא וברכת המזון ואפילו אין בלחמנייה עצמה שיעור עד שישבע ממנה ואולם בצירוף שאר המאכלים שאוכל איתה יש שיעור שישבע מהם.

ולכן מארח שיודע שמוזמניו לא יברכו, אין לו כל תועלת אם יביא לחמניות מתוקות כי גם כך מזמין אותם לסעודה וקובעים סעודתם עליהם.