"בכלא למדתי שהקב"ה מנהל את העולם"

סתיו תשס"ו, צהריים של יום בהיר וקריר, בבית ירושלמי טיפוסי ברחוב בצלאל, עיצומה של שיחה ערה – צלצול טלפון.

 

על הקו: יהונתן פולארד.

בעלת הבית, אסתר פולארד, מסמנת בידה, לאות כי עלינו לקטוע לרגע את שיחתנו. היא מתעניינת בשלומו של בעלה, שמבקש מצדו לדעת מה איתה, ובמה היא עסוקה ברגעים אלה.

'אני באמצע ראיון עיתונאי', מספרת לו אסתר. והוא מתעניין: 'עם מי'?.

'עם יתד נאמן' היא משיבה.

פולארד סקרן. הוא מבקש ללמוד על אופיו של העיתון המדובר. כשהוא שומע שמדובר בעיתון חרדי מוביל, הוא מבקש לדבר עם נציגו: 'אני חייב לומר להם משהו', אומר לאשתו מי ש'חגג' אז עשרים שנים עגולות ורוויות תלאות וייסורים בכלא האמריקני.

תחושה של רגע היסטורי-אישי הלמה בי בעת שהשפופרת הועברה אלי. הקול שבקע מהאפרכסת, שהגיע ממרחק אלפי מילין- בכל מובן אפשרי, היה צלול, חזק ובהיר. המילים ההן, שיהונתן פולארד בחר אז לומר לנו, נגנזו. הן מעולם לא פורסמו מעל דפי העיתון, לבקשת אשתו המסורה, מתוך אחריות לשלומו ולרווחתו של היהודי המיוסר – שנמק אי שם בבית הכלא האימתני שבצפון – קרוליינה.

 

'הכל זה הקב"ה'

 

רק כעת, עשור אחרי, כשבחסדי שמים יהונתן זכה לצאת משערי בית האסורים, הן מתפרסמות כאן לראשונה. ליחן לא נס. האמונה היוקדת שגלומה בהן, הוסיפה וליוותה את אומרן בעשר השנים האחרונות, והמשמעות שלהן חזקה, ברורה ונכונה כל כך גם היום, כמו בשעת אמירתן, וכן הלאה בס"ד: "רציתי להגיד דבר אחד, שאני חושב שהוא בעל משמעות גדולה", אמר לי אז פולארד.

 

​​•

מה אומר ומה אדבר? אשמח מאד לשמוע את שיש לך לומר.