קריעת שמע

 

כל אחד יודע כמה קשים הם הימים הראשונים בבית הכנסת, כשאתה לא יודע איך להתפלל, איפה לעמוד ומתי לכרוע. לפתע באה לבית הכנסת ילדה אחת עם אמת משלה, לגמרי לבד, ובפשטות טבעית  כל כך מבקשת עזרה. כולכם מכירים בוודאי את השעה הכי קסומה בשבוע- השעה שבה נכנסת שבת המלכה, וכל היקום משנה את קצב נשימתו. בדרך כלל אני מקדימה להגיע לבית הכנסת על מנת להתייחד עם היושב במרומים ולהריח את ריח התפילה הספוג בכל פינה. יש לי מקום קבוע בעזרת הנשים, בפינה צדדית, ובדרך כלל הספסל כולו שלי. בלי הפרעות סרק. הפרטיות הזו מאפשרת  לי לעצום את העיניים ולהתמכר לניגון חיי. לתהליך התשובה שלי אני קוראת מסע רוחני שבו, למעשה, יש לי דיאלוג מתמשך עם בורא עולם. דיאלוג מרוכז ומדויק להפליא, שמביא אותי לתובנות מדהימות. בדיאלוג אני עוסקת בהתבוננות מעמיקה על אנשים, ומוצאת את עצמי מופתעת מטוב לב ומנתינה. לפני מספר שבועות, בעיצומה של קבלת השבת, שבה נפתחים שערי שמים לרווחה, יד קטנה נגעה בי. ראיתי מתוך אותיות התפילה את ידה הקטנה מושטת אלי, מקפלת בתוכה סידור קטן. "תראי לי איפה מתפללים", ביקשה. הרמתי את ראשי וראיתי מבט כחול, השייך לילדה קטנה שמביטה בי בביישנות מה. "אני יכולה לשבת לידך?", שאלה. "כן, כן, בוודאי", השבתי לה. פתחתי את הספר והצבעתי לה עם האצבע על השורות הנכונות. הבטתי בה, לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים, ותהיתי ביני ליבן עצמי מה מביא ילדה קטנה בת 10 לבית הכנסת, לבד, בלי אמא או אחות. ככה לבד, פשוט כי היא החליטה יום אחד. מדי פעם היא איבדה את הריכוז והציצה לעברי לראות באיזה עמוד אני  נמצאת. כשהיא לא שמה לב הרשתי לעצמי להתבונן, וראיתי שהילדה המתוקה לובשת שמלה נקייה, לבנה, כמו של חנה'לה, עם קוקיות זוהרות בשיער. ניכר היה שעשתה מאמץ להגיע מגונדרת ומושקעת לבית הכנסת. כמי שעובדת עם ציבור מעל 15 שנה, יכולתי להבין שהנעליים שהיו קטנות עליה לפחות בשתי מידות, מעידות על קושי. זה לא עצר אותה מלהגיע. כל אחד מאיתנו יודע כמה קשים הם הימים הראשונים בבית הכנסת, כשאתה לא יודע איך להתפלל, איפה לעמוד ומתי לכרוע. כמה קשה לבסס את העמדה שלך בחברה כחוזר בתשובה. ולפתע, באה ילדה אחת עם אמת משלה, ובפשטות טבעית כל כך מבקשת עזרה. בלי שאלות, בלי ספקות- פשוט נוכחת ונחושה בדעתה ללמוד. עזרת הנשים החלה להתמלא, מנקזת אליה נשים אוהבות, מסורות, שמצטרפות יחד לפיוט הנפלא, "לכה דודי לקראת כלה". והיא יושבת לידי מסתכלת סביב, מדי פעם מגניבה לעברי מבטים, ואני משתדלת לנסוך בה בטחון ולענות לה בחיוך. אנחנו מתקדמים ומגיעים ל"מעריב ערבים בחכמה פותח שערים". היא קוראת בעיון את מה שכתוב, מנסה להתרכז. החזן מפליא בקולו, מעביר בנו רטט, מוליך אותנו ל"ברוך אתה ה', אוהב את עמו ישראל". לפני קריאת שמע כולנו מסתדרים באי נוחות על הספסל, מתוחים ומשתדלים לעמוד בקצב. כולם ביחד נאספים לקריאה אחת נחרצת, ואני מביטה בה מרותקת. ילדה מבית קשה יום, שעשתה מאמץ עילאי להגיע בגפה לעזרת הנשים, והכינה עצמה למפגש עם אבא. ברגע זה ממש לוחצת בחוזקה בשתי אצבעות על עיניה, וקוראת בקול צעקה את הקריאה המהדהדת לכל יהודי בנשמה. היא עיוותה את פניה בחוזקה ושמעתי אותה קוראת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחדדדדדדד" . היא נשארה ישובה בכסא עוד דקה, ויכולתי לשמוע אותה אומרת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". היא לא זזה מהכיסא, ישובה כפופה עם הספר על רגליה. יכולתי להישבע שהקריאה של הקטנה העלתה את כל התפילות שלנו, המתפללים, הישר למעלה- למרומים. חיממה לי את הלב הידיעה שלא משנה מה יקרה או מאיפה היא באה ולאן היא הולכת, מה היא לבשה ומה למדה- היא פשוט התפללה. הזרעים של האמונה נבטו בה בגיל כל כך צעיר. אני מאמינה שכל אדם שאנו רואים ופוגשים בא ללמד אותנו משהו, רק צריך להעיז ולראות דברים בברור. הישרתי מבט וראיתי שלא שמתי לב, אבל בית הכנסת היה מלא בנערות וילדות שמגיעות לבד… ראיתי אותן, את הנערות הצעירות, מסרבות לקבל את המציאות המורגלת בחוץ, לא מפחדות ללכת אחר צו ליבן, שמורה להן את הנתיב לבורא עולם. מדלגות על מוסכמות וצווי אופנה, מחליטות שיש דבר גבוה ונשגב ששווה הקרבה. אלוקים נמצא איפה שתתנו לו להיכנס, רק תאפשרו. לעיתים הוא מגיע בדמות של אמא או אחות, לעיתים בדמות של רב או שוטר- צריך רק להבין מה הוא באמת אומר. במקרה שלי זה היה בדמות של ילדה קטנה, שבאה להראות לי אמונה תמימה, בלי שאלות ובלי לבטים- רק רצון לגבש לעצמך אמת רוחנית בלי קשר לגילך. הילדה לא נשארה עד הסוף. החליטה שספגה בדיוק את מה שהייתה צריכה, עד היכן שיכלה. מה שמפתיע הוא ששבוע לאחר מכן היא הגיעה באותה השעה, הגישה לי שוב את הספר באותה השיטה, ושאלה: "את מוכנה להראות לי איפה מתפללים?". חייכתי ישר ועניתי ברכות: "בואי, שבי". וכמו ריטואל קבוע של שתינו, היא קבעה את מקומה לידי. מגיעה באותה השעה, עוזבת אחרי קריאת שמע. לבושה במיטב בגדיה, עם קוקיות זוהרות בשערה, ועם הסנדלים שעדיין קטנים לרגלה. ואני? מנסה עדיין להפנים תמימות של אמונה שנמצאת בתוך ילדה, שאיני יודעת אפילו את שמה.