איזה טוב ה'!

החזות שלו מחויכת תמיד, שיריו חדורי אופטימיות ואמונה, ולכאורה היה ניתן לחשוב שהכול מושלם בעולמו של אודי דוידי. אבל מי שמכיר את סיפור חייו יודע עד כמה הזמר המצליח השכיל לקחת מקרים לא פשוטים, ולהשתמש בהם כמנוף לאמונה, לצמיחה ואפילו לאושר.

 

נדמה שהמקרה המכונן בחייו של דוידי אירע עוד בהיותו חייל, כשהיה נשוי ללילך אשתו. יום אחד, במהלך תחילת השליש האחרון של הריונה הראשון, היא ספרה לו על כאבים עזים. לאורך היום הכאבים הלכו והתעצמו, עד שלילך החליטה, בעידוד בעלה, לנסוע בדחיפות לבית החולים. אחרי שהגיעה, אודי התקשר אל מחלקת הנשים, והופתע לשמוע שאשתו נמצאת בחדר הלידה. "שמחתי באותם רגעים ולא הבנתי את המשמעות של לידת פג", משחזר דוידי. "כשהגעתי לבית החולים, הרופא אמר לי 'לך לאשתך, תחזק אותה. אתם צעירים, תעברו את זה'. שאלתי למה הוא מתכוון בדיוק, והוא ענה שהפג, שנולד במשקל 700 גרם, לא ישרוד".

 

האירוע המכונן שינה את חייהם של בני הזוג דוידי באופן משמעותי, אך למרות הקשיים בדרך, נראה שהם רק התחזקו מכך. "כשלילך ואני הכרנו, היה בינינו פער משמעותי ברמה האמונית", מספר דוידי. "כשהתינוק נולד, האמונה הייתה נר לרגלי, לכן היה די ברור וצפוי שאתחיל לדבר עם ה'. השינוי הגדול שקרה הוא שגם לילך התחילה לדבר עם ה', להתפלל ולקרוא תהילים ליד מיטת התינוק החולה. היא נאבקה על בריאותו דרך התפילות, מה שלא היה אופייני לה. עד היום אני חושב שאחד הדברים הגדולים שלמדנו בהתמודדות עם החיים, זה שריבונו של עולם שולח לנו ניסיונות. כל ניסיון מוביל להחלטה- האם ניפול ממנו או ניבנה ממנו. כשמחליטים בעז"ה להיבנות מהניסיון, זו עליית מדרגה אדירה באמונה וביכולת ההישרדות שלך בג'ונגל של החיים.

 

לילך התחזקה מאוד באותה תקופה, והייתי אדם מאושר, אך מצד שני ידעתי שיש לי ילד שנמצא בין חיים למוות כל רגע. הייתה לו בעיית נשימה קשה. בשעות הראשונות כולם אמרו שאין סיכוי, אבל התפללנו למרות זאת, והוא שרד את היממה הראשונה. הרופאים אמרו 'רגע, אולי יש פה משהו'. עבר שבוע וחצי ועדיין ישנו איתו בבית החולים, ולא עזבנו אותו לרגע. כשרצינו ללכת להתקלח בערב שבת אצל דודה של לילך, שמתגוררת בסמוך לבית החולים, האחות הראשית תפסה אותנו ואמרה 'אל תלכו עכשיו, חיידק אלים תפס את התינוק, ואין לו סיכוי לשרוד'. הסתכלנו אחד על השנייה, ואמרנו שזה מבחן נוסף באמונה. אם נלך מבלי להתרגש יותר מידי מההכרזות של הרופאים, זה בעצם לומר שמי שנתן את הכוח עד עכשיו- ייתן את הכוח גם בהמשך. קיבלנו החלטה ללכת.

 

הלכנו להתקלח, ותוך זמן קצר חזרנו לבית החולים. התינוק שרד גם את החיידק. לאט לאט הוא שרד עוד יום ועוד יום, עוד מחלה ועוד מחלה. בשלב מסוים הרופאים הודיעו לנו שהמחלה הזו, ROP, משתלטת על הגוף, עד שבסופו של דבר הוא היה עיוור. אמרנו 'ריבונו של עולם, נתת לנו מתנה מתוקה. גם אם הוא לא יראה, אנא תשאיר אותו בחיים'. גם כשהודיעו לנו שהוא חולה ב- CP, אמרנו שהעיקר שהוא יחיה.

 

היום הוא עדיין חולה ועיוור, אבל ילד שמח ופעיל מאין כמותו!".

 

להתפלל שהילד יחיה למרות הכול, זה דבר שרבים היו עושים. אבל לצד זה, יש לך שמחת חיים די נדירה, אפילו לאדם שלא עבר את כל זה.

 

"למה לא? אני חושב שהילד הזה, נתן שמו, הוא מתנה נפלאה. הבת שלי, בת ה-9, אמרה לנו לא מזמן 'אם לא היה לנו את נתן, איך היה לנו משעמם ולא כיפי כמו היום…'. נתן הוא החיות בבית, הוא השמחה. יש לו מתיקות ששמורה לו. זו חיות אדירה. הוא ילד מדהים".

 

לפני כשנתיים חגגה משפחת דוידי בר מצווה לנתן. האב הגאה מפר שבעליה לתורה, בבית הכנסת, כל הנוכחים הזילו דמעה, שתיים ואפילו הרבה יותר, כשבר המצווה עלה לתורה וקרא את הפרשה מבלי לראות את הפסוקים. אך בכך לא מתמצה הכישרון היחידי שלו, מסתבר. "נתן הוא מוזיקאי מחונן בצורה שלא תיאמן", מספר דוידי. "למעשה הוא זה שמאשר לנו אלו שירים ייכנסו לכל דיסק. אם הוא לא מתחבר לשיר- לא אכניס אותו בשום אופן. הוא גם שומע מוזיקה בווליום אפס. כלומר, אם אנחנו נשים את האוזניות- לא נשמע כלום, אבל הוא כן ישמע- כי השמיעה שלו חזקה פי כמה".

 

 העבודה עם הכבשים – קשר קרוב לקב"ה

 

נדלג קצת יותר קדימה, וניקח אתכם לשנת תשס"ד, אז נכנס זמר חדש ולא אופייני לשוק המוזיקה הישראלית. מצד אחר הוא עשה רוק, ומצד שני הטקסטים שלו היו אמוניים למהדרין – שילוב נדיר באותם ימים. מצד אחד הוא נשמע מוזיקאי ברמ"ח איבריו, ומצד שני העבודה העיקרית שלו בזמנו הייתה רועה צאן. מצד אחד המוזיקה שלו נשמעה רלוונטית בעליל לפלייליסט הישראלי, אך מצד שני, תחנות הרדיו הגדולות התעלמו ממנו באופן כמעט גורף. אבל דוידי לא התייאש. הוא שחרר עוד אלבום ועוד אלבום, הרים להיט ועוד להיט ("תחשוב טוב", "איזה טוב ה'" ועוד), ביסס את מעמדו בקרב הציבור הדתי בארץ, עד שבסופו של דבר פרץ גם לכלי המדיה הכלליים.

 

דוידי, בן 36, נשוי ואב לששה, תושב דרום הר חברון, אשר היה מחובר למוזיקה כבר מגיל צעיר. הוא הושפע מז'אנרים שונים- החל מהמוזיקה התימנית ששמע בבית ועד למוזיקה החסידית, אליה נחשף בישיבה התיכונית בה למד- אבל מסתבר שהיציאה החוצה כאומן לא הייתה עבורו פשוטה, מטעמי צניעות. "האמת היא שבהתחלה לא חשבתי על הופעות", מודה דוידי. "ממש פחדתי לעלות על במה, ובטח לא רציתי לעלות כזמר. כמתופף- התופים היו עבורי מקום נוח להתחבא מאחוריו. אני זוכר שבהופעה הראשונה היה לי ברור שאני לא הולך לעזוב את עמדת התופים, אבל בשלב מסוים, בשירים השקטים, שלא צריכים תופים, מצאתי את עצמי בקדמת הבמה".

 

התפרסמת בתור הזמר שהוא גם רועה צאן. כיצד העבודה עם הכבשים השפיעה עליך?

 

"זה די דומה לעבודה בחקלאות. כשאתה מבקש על המים, אתה לא מבקש רק בגלל שהתרגשת משלט חוצות או מפרסומת מרגשת, אלא אתה מרגיש שזה בנפשך- זהו לחמך. צריך להבין שחיידק אחד בקבוצת טלאים יונקים- יכול להפיל שנה שלימה של עבודה. הקשר עם ריבונו של עולם הוא הדוק, וככל שאתה נהיה יותר מקצועי- אתה מבין שאף וטרינר, גם הכי מקצועי, לא יעזור לך כשצריך באמת. מציאויות מעין אלה מצד אחד, ופלא הבריאה- המלטת טלה חדש-  מצד שני, גורמות לי לכתוב מנקודת מבט שאני חושב שלא הייתי מגיע אליה אלמלא העיסוק הזה. כיום, אני אמנם נמצא בדיר פחות ופחות, בגלל האינטנסיביות של המוזיקה, אבל עדיין, כשאני חוזר מהופעה, אל הלילה השקט שבדיר, אני מצליח להבין כמה העיסוק הנוסף הזה נחוץ לי כדי להצליח לנחות מהבמה אל השקט המדהים של אחרי הסערה.

 

ובכל זאת, העיסוק שלך הוא לא הדבר הכי סטנדרטי. איך הילדים התמודדו בשנים האחרונות עם זה שאבא הוא פתאום זמר מצליח?

"ההתעסקות עם המוזיקה הייתה כל השנים, אבל רק אחרי 10 שנים מאז שהתחתנו, התחלנו להקליט את השירים. בשנים אלו כתבנו למגירה. בכל אותן שנים עבדנו מסביב לבית. לילדים היה קשה כשהתחלתי פתאום לצאת להופעות, אבל מצד שני הם חווים יחד איתי את התגובות מבחוץ, וגם הם מרגישים שיש בזה איזו שליחות, שיש קידוש ה' בדרך הזו. לכן גם קשה לי להגדיר את זה כקריירה. בכל מקרה, את אור הזרקורים אני משתדל להשאיר מחוץ לבית, והילדים לא מרגישים שונים מכך שאבא 'מפורסם' וכו'. אמנם הם מחכים בקוצר רוח לספירת העומר ולתקופת בין המצרים, שאז אבא נמצא כל ערב בבית, אבל הם גם מפרגנים מאוד כשאני יוצא להופיע, עוברים על רשימת השירים ומעירים את הערותיהם. גם בזמן ההקלטות יש להם תמיד מה לשנות ולהעיר, ואני תמיד שמח לשמוע".

 

בשלב זה מספר דוידי שרק לא מזמן תלה מעל המחשב של הילדים את תעודות ההוקרה שקיבל מארגוני חסד ומבתי חולים. עד אז הוא לא ממש ידע מה לעשות עם אותן תעודות, וחשב שאין טעם להציב אותן בבית, מטעמי צניעות כמובן.  כשלילך ראתה את אודי תולה את כל התעודות במהירות שיא, היא שאלה לפשר העניין. לאודי הייתה תשובה מוכנה. "אמרתי לה 'את זוכרת שאתמול עצרנו עם הילדים לקנות פיצה, ועברו לא מעט אנשים שרצו חתימה או תמונה משותפת? אני לא רוצה שהילדים ישאלו אותי- והם שאלו כבר- האם כל הפרסום לא גורר גאווה בכך שאני מתראיין ושכולם רואים אותי במדיה. מאוד חשוב שהילדים יראו שזה לא סתם שאבא מצטלם. גם בזה יש דברים מאוד חזקים וטובים. אנשים לא מעריצים אותי כאדם אלא רק אוהבים את המוזיקה שאני עושה. היה לי חשוב מאוד שיראו, דרך אותן תעודות, שיש בזה בסיס אמיתי. אם אני יכול להיות צינור שמעניק שמחה לאנשים, לעיתים במצבים הכי קשים, בהחלט יש בכך נקודה טובה ומשמעותית".

 

אם נחזור למוזיקה עצמה, אתה משתמש בה על מנת לחזק?

"אני לא מתייחס למוזיקה כתפקיד עם מסר מסוים. אומן שכותב שיר, כותב את מה שהוא מרגיש, כותב על חוויות שהוא נפגש איתן בדיוק כמו כל אדם אחר. היכולת שאומן קיבל להמיר את אותן רגשות בשיר, זה השוני בינו לבין כל אדם אחר. לכן, כשאני מצליח באמת לבטא תחושות של דברים שעוברים עלי, בטוב ובקושי, אני מתפלל לה' שאצליח להיות צינור גם לרגשות של אחרים. מה שכן, כמו בחיים, חשובה לי מאוד האופטימיות, ולכן כששיר שכתבתי מסתיים בצורה פסימית, אני משתדל להוסיף לו בית אחרון אופטימי.

 

 

 בתפריט: גפילטע-פיש עם חילבה

"לא מזמן אשתי אמרה לי שהצילום שלי במודעות לא ממש משדר את סוג המוזיקה שאני עושה", מספר מידי פעם דוידי בהופעותיו, לפני ביצוע הפיוט "יה ריבון" בגרסה קצבית ומלאת אנרגיה. "הרי אני נראה, אתם יודעים, די שחום. ומצד שני, המזרחיות הזו שלא באה לידי ביטוי במוזיקה עצמה".

 

 האמירה המעניינת הזו הובילה אותי אל השאלה הבאה:

אתה מגיע מבית תימני, אבל כמעט ואין שרידי מוזיקה תימנית במוזיקה שלך. זה מכוון?

"המוזיקה התימנית היא מלאת חיות, קצב ודיוק בשירה. יש בה את כל היסודות שמוזיקאי צריך. אני חושב שזה נדבך שעליו אני נשען עד היום. גם כשזה לא נשמע, התשתית מבית אבא קיימת. מצד שני, יש לנו נטייה לכותרות ולהגדרות. גם אנחנו בחברה כבר התרגלנו לכותרות- אני חרדי, אני דתי לאומי, הוא ברסלב וההוא ספרדי. אני חושב שברגע שחזרנו לארץ ישראל, הגיע הזמן להתרכז, לפחות במישור העדתי, במהות ולא בהגדרות החיצוניות. אני מעדיף להרוויח מכולם, ולכן אני לומד ליקוטי מוהר"ן, יש לי חברותא בספרי הרב קוק, אני משתדל ללמוד גמרא באופן קבוע, ויש לי מנוי על החוברות של חב"ד, וכמובן של מגזין הידברות. אני משתדל לא לקטלג את עצמי, והכול במטרה להרוויח מכולם. בכלל, אצלנו בבית הכנסת שביישוב, בשחרית יכול לעלות חזן אשכנזי, הקורא בספר התורה יכול להיות ספרדי, ואת המוסף יוביל שליח ציבור תימני. זה מראה לריבונו של עולם שאנחנו לא משמרים את הגלות. היום אנחנו ביחד, ועלינו להיפתח יותר אחד אל השני.

 

אגב, אני נשוי לאשכנזייה, ואצלנו אוכלים גפילטע-פיש עם חילבה. על זה אני גם משתדל לחנך את הילדים. כשלא מגדירים, משתדלים לקחת מכל דבר את הטוב, וכשיוצאים מהעדתיות ומהכותרות האלה, אפשר להיות הרבה יותר פתוחים ופחות לפסול מראש. לשאלתך, אני פשוט עושה מוזיקה שאני אוהב, בלי קשר לעדות. גם בקהל שלי יש אנשים מכל העדות, מכל הזרמים ומכל הגוונים".

 

אם נחזור אחורה, נראה שהגישה הזו של דוידי הגיעה, שוב, מבנו הבכור. "כשקורה לך דבר כזה, אתה יכול לבחור מחד-להיבנות, ומאידך-לקרוס", הוא אומר בשקט. "בתפילות אתה אוסף את עצמך טוב-טוב, נבנה מהן, ולמעשה, מבין את כל הפרופורציה של החיים. אתה מבין שיש הרבה דברים שהם הבל הבלים. באחת ההופעות הגדולות שלי הגיעו כבר 3000 איש. הגיע הזמן לעלות לבמה, ופתאום מנהל הבמה אומר 'אודי, אל תשאל, מערכת ההגברה לא הגיעה'. הם לא ידעו איך אגיב, ולכן עיכבו את 'הבשורה' כמה שיכלו. אמרתי לו 'בסדר, צדיק, תירגע. יהיה בסדר'. חיכינו וחיכינו, בסופו של דבר מערכת ההגברה הגיעה באיחור באמצעות איזשהו אלתור, ואנשים מהקהל עזרו לסחוב אותה. בסוף ההופעה איש ההגברה שאל אותי איך זה שהייתי כל כך רגוע. סיפרתי לו שבדיוק יום קודם לכן הבן שלי, נתן, קיבל התקף אפילפסיה. כשאתה עומד מול ילד שנמצא בין חיים למוות, הכול נעשה קטן. כשקורים מצבים כאלה, אתה מתמלא באמונה ובתפילה לריבונו של עולם, ומבין מה באמת חשוב בחיים".