בשביל מה ה' צריך אותנו?

לא פעם, כשאנו מנסים להבין את דרך הנהגת ה' איתנו, אנו מוצאים את עצמנו שואלים: מדוע הקב"ה מעונין שנקיים מצוות? בשביל מה הוא צריך אותנו? האם התפילות והמעשים הטובים שלנו נותנים לו משהו? הרב ארז משה דורון עונה על השאלות החשובות, ועומד על ההבדל בין ראיה אנושית לראיה שמימית.

אני בחור דתי, המאמין באמונה שלמה במציאות הקב"ה ובניהולו את העולם. בנוסף, אני מאמין גם בהשגחתו על כל מיליארדי חלקי הפאזל המרכיבים את העולם והאנושות. השאלה שלא נותנת לי מנוח, ובטוחני שיש לה הסבר שיניח את דעתי, היא: בשביל מה אלוקים "זקוק", כביכול, ל"עבודת ה'" שלנו? לשבח שאנו נותנים לו דרך התפילה, ולתלות המוחלטת שלנו בו?

בתודה, יעקב

 

"תן לו משלו"

האמת הפשוטה היא שהקב"ה אינו זקוק – לא לנו ולא לעבדותנו, אבל, אף על פי שאינו זקוק לנו – הוא רוצה בנו.

 

אמנם, אצלנו, בני האדם, המושג "רצון" הוא תמיד תוצאה של חסרון. כלומר, אנו רוצים תמיד בדבר מה החסר לנו, ולכן אצלנו מתפרשת המילה "רוצה" כשוות ערך למילים "צריך" או "זקוק", המבטאות באמת חיסרון. כשאנו באים לדבר אודות רצונו של הקדוש ברוך הוא, כפי שהתבאר לנו בתורתו ובפי חכמיה, אנו מבינים כי רצונו הוא רצון אלוקי ולא רצון אנושי. זה סוג שונה בתכלית של רצון – רצון שאינו מצביע על חסרון. הרי אנו מאמינים שאלוקינו אינו חסר דבר ושהוא השלמות המוחלטת שאין ולא יהיה בה לעולם כל גירעון.

 

רצון – יש לו, שהרי כבר נאמר "רצה הקב"ה לזכות  את ישראל", וכן, "מלך מלכי המלכים הקב"ה רוצה שיהיו ישראל מכבדים את השבת", וכן אמירות נוספות על דרך זו. אבל, חסרון והזדקקות – אין לו.

 

"הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"

ספר "דרך חיים" ביאר את דברי המשנה בפרק ג' משנה ז' באבות: "תן לו משלו – אל תאמר שבשביל שה' יתברך צריך אל האדם, לכך הוא נמצא עם האדם, כי אין הקב"ה צריך שיתן לו האדם (דבר), שהרי הכל הוא אל (כלומר של) ה' יתברך".

 

וכן כתב בספר "אדיר במרום" חלק א': "אמת הוא שאינו נצרך לבריותיו אלא בריותיו חסרים (והוא שלם ומשולל כל חסרון), וזהו באמת סוד גדול… והוא סוד "א צדקת – מה תיתן לו? ואם חטאת – מה תפעל בו" (איוב ל"ה ז').

רצונו של הקב"ה, אם כן, הוא ביטוי אהבתו אלינו. הוא ברא אותנו על מנת לתת ולהעניק לנו, ולא משום שחסר לו דבר מה. אף את המצוות הוא נתן לנו לפי כוחנו ולא לפי גדולתו, שכן כל מגמתו הינה רק לתת ולא לקחת. כל מטרתו היא להעניק לנו שכר על העבודה אותה הוא מצווה אותנו לעשות, כדי שנתינתו תהיה מושלמת – כשכר המגיע לפועל בזכות על עבודתו, ולא כמתנת חינם וכחסד שיש בו בושה.

 

דיברה תורה בלשון בני אדם

ועתה, משבארנו את ההבדל בין רצון לצורך, וראינו שה' חפץ בעבודתנו אך אינו חסר אותה, נשאלת סוף סוף השאלה המתבקשת: מדוע, אם כן, מתבטאת התורה ומתבטאים חז"ל כלפי הקב"ה בלשון של האנשה, המורה, כביכול על חסרון?

 

שאלה זו נשאלה על ידי הרמב"ם (יסודי התורה א', ט') והוא משיב: "אם כן, מהו זה שכתוב בתורה: "ותחת רגליו", כתובים באצבע אלוקים", "יד ה'", "עיני ה'", "אזני ה'" וכיוצא בדברים האלו?"

 

משיב הרמב"ם: "הכל לפי דעתן של בני אדם, כדי שיוכלו להבין בשפתם ובלשונם במה מדובר, שאין מכירין אלא הגופות" (כלומר מונחים הנוגעים לעולם החומר). עוד הוא מוסיף (וכבר אמרו חז"ל): "דיברה תורה בלשון בני אדם", והכל (כל הלשונות של האנשה כלפי ה'), כינויין הן, שנאמר "אם שנותי ברק חרבי" וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג?

 

ואמיתת הדבר – אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו".

 

מהי אחיזתנו, אפוא, בהבנת ה'?

הרמב"ם אומר: "אין דעתו של אדם מבין". הדעה, כלומר השכל – אינם מבינים, אבל הלב יכול להרגיש. אי אפשר להבין, אבל אפשר להאמין, לחוש ולהרגיש.

 

למרות שאין האדם מבין את מהות ה' בשכלו, מוטל עליו החיוב להרגיש את נוכחותו בכל רגע ולאהוב אותו בכל לבו. כלומר, מוטלים על האדם חיובים הנוגעים לרגש ולתחושה שבלב.

 

"המלך רוצה שתבוא אליו"

ה' רוצה בנו! כמה מאושר הוא האדם – שמי שאמר 'והיה העולם' רוצה בעבודתו.

כמה לבוד הוא לנו שמלך מלכי המלכים חפץ בקרבתנו.

 

כמה בשמחה מן הראוי לנו להענות לקריאתו יתברך!

 

שמחה זו על שום מה? על שום שמצוות ה' מרוממות את האדם, ונותנות ערך עמוק יותר לחייו ולפעולותיו. על שבאמצעות המצוות האדם יכול להדבק בקונו, לחוש את קירבתו ולהתענג על מציאותו.

 

עבור במקש ה', עבור הנענה לקריאתו, אין אלו מילים בעלמא. אהבה, התרגשות, כיסופים, געגועים ושמחה – הן תחושות הממלאות את חדרי לבו, וכבר מצאנו בשיר השירים הד עמוק ומקסים לרגשות יהודיים אלו: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

 

אין זה אלא תיאור של אותו עונג נשגב שהוא מנת חלקם של מבקשי ה'.

 

[עלון הידברות]