מפגש בצלע ההר

מה עושים כשהרכב נתקע בלילה חשוך על שביל נידח אי-שם ברמת הגולן? במקרה של ר' שמעון אהרוני זה הוליך למפגש יוצא דופן שסגר מעגל בן ארבעים שנה. סיפור אמיתי.

 

זה אמור היה להיות טיול חביב וקל למדי, רק כדי לשטוף את העיניים במראות המדהימים של נחלי הגליל השוצפים מים בתקופה זו של השנה. בדרך חזור הציע הנהג, ר' שמעון אהרוני, לעצור למנוחה קצרה באחד מהמעיינות הבלתי מוכרים המפכים במורדות הגולן. בני החבורה נענו להצעה ברצון ועד מהרה מצאו את עצמם מעפילים בשביל עקלתוני צר המוליך מהכביש הראשי למרומי המדרון.

 

הכל התנהל כשורה עד שהגיע הזמן לשוב לכביש ולהמשיך בנסיעה הביתה. באחד העיקולים החליק הרכב מהשביל והתחפר בשכבת הבוץ שבשוליים. כל הניסיונות לחלץ את הרכב עלו בתוהו. שחרור אוויר מהצמיגים, דחיפות מפה ומשם, תחיבת ענפים ושיחים מתחת לגלגלים – שום דבר לא עזר. ה'שאסי' נתקע על סלע והרכב ממאן לנוע.

 

הלילה רד. צרצרי הגולן פצחו בתזמורת סימפונית. מהעבר השני של ים כנרת נצצו אורותיה של טבריה. קרוב יותר, על הכביש הצמוד לים, הבליחו אורותיהם של מכוניות חולפות. אך מי יהין לעלות בשעת לילה כזאת למרומי ההר כדי לחלץ משם רכב תקוע?

 

המטיילים התכנסו לאמירה נרגשת של כמה פרקי תהילים ואז התיישבו כדי לטקס עצה כדת מה לעשות. בעודם דנים בנושא ואת שלוות הערב הפר הטרטור העצבני של… רכב שטח. ר' שמעון אותת בקדחתנות לנהג הג'יפ שיעצור והתחנן בפניו שיעזור להם. תדהמתו של הקיבוצניק החילוני המגודל שישב בג'יפ הייתה גדולה אף יותר משלהם. "א-לוהים  שלח אותי אליכם", אמר בהתפעלות.

 

מסתבר שהוא מארגן נסיעות שטח עבור מטיילים באזור ובאותו ערב החליט "במקרה" לקצר את הדרך ולעבור בשביל הנידח, דבר שמעולם לא עשה קודם לכן. עד מהרה נקשר כבל הגרר לרכב התקוע, ותוך רגעים ספורים, לקול מצהלותיהם ותפילותיהם של בני החבורה, חולץ הרכב והוחזר לתפקודו המלא.

 

לאחר שתמה ההרפתקה פתח ר' שמעון בשיחת נימוסין עם המושיע שלהם. "מאיזה קיבוץ אתה?", התעניין לדעת.

 

"קיבוץ איילת השחר", באה התשובה.

 

"האומנם?", שאל ר' שמעון בסקרנות. ארבעים שנה קודם לכן נהרג אחיו של ר' שמעון, מוטי אהרוני,  במהלך פעילות מבצעית נגד מחבלים בגזרת בקעת הירדן. אחד מפיקודיו, אסף רוזנגרטן, שנהרג אף הוא באותה היתקלות, היה חבר קיבוץ איילת השחר.    

 

"אתה מכיר את משפחת רוזנגרטן?", שאל אותו ר' שמעון.

 

הקיבוצניק הסתכל בתימהון על ה'דוס' שלפניו. "מאיפה אתה מכיר את משפחת רוזנגרטן? אני יואב רוזנגרטן".

 

ר' שמעון חש שהדיבור נעתק מפיו. "אני אחיו של מוטי אהרוני", אמר בשקט.

 

יואב נדהם ואמר. "ואני… אני אחיו של אסף רוזנגרטן".

 

על צלע ההר המחשיך והולך עמדו שני ה"אחים" והתחבקו בהתרגשות, זה 'דוס' עם חולצה לבנה וציציות המשתלשלות בחוץ וזה קיבוץ בחולצת טי-שירט ורעמת שיער ענקית, שניהם יהודים, שניהם בני אברהם יצחק ויעקב, שניהם לא התראו מזה ארבעים שנה, ושניהם נפגשו על צלע הר נידח בדיוק ברגע הנכון.

 

זה מה שנקרא 'השגחה פרטית', לא?