נו, ביננו...

כיליד נווה שאנן,שכונה שבה אם אינך מגדל לפחות כלב אחד אתה לא בחבר'ה, אצלי כלבים הם דברים שבשגרה. אינני מתרגש למראיהם ואפילו די נעים לי בקרבתם...
הגדל

כיליד נווה שאנן,שכונה שבה אם אינך מגדל לפחות כלב אחד אתה לא בחבר'ה, אצלי כלבים הם דברים שבשגרה.  אינני מתרגש למראיהם ואפילו די נעים לי בקרבתם. אם אני מבקר בבית של מישהו ולפתע תוקפת אותי תחושה לחה וחמימה, וכשאני מסתכל הצידה מתברר שידי הימנית נעלמה עד לגובה המרפק בתוך פיו של כלב בגודל של סוס בינוני- אני לא נבהל. אני יודע שזאת פשוט דרכו של הכלב הגדול והידידותי הזה לומר לי: "ברוך הבא! יש לך טעם מלוח ומשביע רצון!".

בתגובה אני אומר לכלב שהוא כלב טוב (עם מנגינה), וטופח עליו בחום כמה פעמים. דבר שמשום מה גורם לכלב לחבב אותי אף יותר. למעשה, עכשיו הוא כל כך אוהב אותי שהוא רץ להביא את הצעצוע המיוחד שלו. בדרך כלל מדובר בדבר מה שהיה בעבר חפץ ניתן לזיהוי- חיה מפוחלצת, כדורסל או שליח פיצה- אבל הוסב כבר מזמן, הודות לשעות אינסופיות של עבודה מאומצת מצד הכלב, לכדי גוש בלתי מזוהה.

"תן לי את זה!". אני צועק ותופס צד אחד של הצעצוע המיוחד. הצעד הזה משמח את הכלב: זה מאשש את אמונתו בכך שהצעצוע המיוחד שלו הינו החפץ הנחשק ביותר ביקום- יותר נחשק מפחית קולה בזמן ההמתנה מחוץ לקונסוליה האמריקאית.

במשך שניות אחדות אנו נלחמים על הפרס, כשהכלב מנער את ראשו מצד לצד כמו מגב של מכונית שאיבד את שפיותו. בסופו של דבר אני מחלץ את הצעצוע המיוחד מפיו ומניף אותו אל על. כל גופו רוטט מהתרגשות, ומחכה שאשליך את הצעצוע. ומחכה. ומחכה. לבסוף, בתנועה מהירה והחלטית, אני מרים את זרועי- ומזייף זריקה.

אני עדיין אוחז בצעצוע המיוחד, אבל ווש: הכלב כבר שיגר את עצמו לאורך החדר כטיל רודף חום. הוא מגיע למהירות 130 קמ"ש- ואז בום! מתנפץ עם הראש קדימה על הקיר הנגדי. המכה גורמת לו לזעזוע מוח שמעלה בו את המחשבה: "הי, הצעצוע המיוחד שלי לא כאן. היכן הצעצוע המיוחד שלי?"

הוא מתבונן סביבו תר אחרי הצעצוע ומבחין בו בידי ושוב  מאיץ לאורך החדר. אני מניף את זרועי, ומזייף עוד זריקה. ווש! בום! הזריקה המזויפת עובדת שוב. והיא תמיד תעבוד. אני יכול להמשיך לזייף זריקות עד שהכלב יקדח בקיר חור בצורת אמסטף בגודל בינוני.

והוא עדיין ימשיך לרוץ אליי מתוך אמונה שהפעם אני באמת אזרוק את הצעצוע.

ישבתי והרהרתי לי, אה, כלב טיפש.

מאז ומעולם נהניתי לערוך את ה"מחקר" הזה.

היום, זכיתי ואני לומד בישיבת 'אחינו'. אני יושב אחרי יום לימודים ארוך ומספק ומהרהר לי על אותו מחקר. לפתע אני קולט!!! איך לא שמתי לב עד היום?

החיוך נמחק מפניי. שמתי לב שלעתים אנחנו ממש כמו אותו הכלב. היצר הרע מגיע לבקר אצלנו מדי פעם ו"מזייף" לנו זריקה. הוא שולח אותנו לכל מיני מקומות וגורם לנו לעשות מעשים על ידי סיפורים כאילו שזה לטובתנו ואם נעשה כך יהיה לנו טוב וכיף. הוא מגיע אלינו כידידו הטוב ביותר של האדם. ולעתים קרובות הוא מצליח. אנחנו שומעים בקולו ונופלים. כמה דקות לאחר שנפלנו שוב הוא חוזר עם סיפור אחר. "מזייף עוד זריקה". ושוב אנחנו מאמינים לו. כי אמנם קודם זאת הייתה נפילה, אבל הפעם, זה באמת לטובתי. ושוב, מופיע לו היצר עם תחבולותיו ומיד: ווש! בום! אנחנו שוב רצים ונכנסים בקיר.

וכך, שוב ושוב אנחנו נופלים ברשתו ורצים אחרי כל זריקה שלו. ממש כאותו כלב שוטה.

היום אני יודע שלא לחינם שמתי לב לתופעה הזו, היום אני יודע שבזכות אותו הכלב אני יודע כיצד לגבור על אותו היצר שמגיח משום מקום.

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד