אדם לעמל יולד

לנו נדמה, שככל שעבודת ה' הולכת לנו בנקל יותר, הלב פתוח לאהבת ה' וליראתו, החשק לתורה זורם ללא מכשולים וקשיים, בכך היננו ודאי רצויים יותר ומשעשעים אותו יתברך יותר.

 

עלינו להבין-אדם לעמל יולד.

 

אם בשביל שיהא כבוד שמים ממך ללא התאבקות עם האויב, הרי שהיה לו להקדוש ברוך הוא הרבה יותר כבוד מנשמתך לפני שירדה לעולם, והיתה צרורה תחת כסא הכבוד ומשבחת לבוראה שחרית וערבית. ואם כן, לשם מה הביאה הקב"ה הלום מעוטפת בגוף כדי להמשיך לעשות רצון בוראה כקודם בואה לעולם ? אלא, ודאי לא הביאה-רק כדי שתעמול ותקום מתוך פציעות ונפילות, וזה גופא שבחה ותפארתה, וזה גופא כבוד שמים הגדול ביותר.

 

אדרבא, מה שפעמים נח האדם מנסיונותיו ועובד ה' בנחת ובנקל, זהו מתנה שנותן לו הקב"ה לשם הפוגה מנסיון לנסיון, אבל לא על זה תכלית ביאת האדם לעולם, אלא תכליתו לעבוד ולעמוד בנסיון, כלשון ה"מסילת ישרים".

 

בכך נבין המובא בתנא דבי אליהו: למה ברא הקב"ה את היצר הרע, והלא יש לו תשע מאות תשעים ותשעה אלפים ורבבות של מלאכי השרת שהם מקדשים שמו הגדול בכל יום מיציאת החמה ועד שקיעתה, ואומרים קדושה ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ומשקיעת החמה אומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו", וכשנגלה הקב"ה בהר סיני, לא נגלה אלא ברמ"ח אלפים מלאכים? אלא לא ברא הקב"ה את היצר הרע אלא בשביל בשר ודם, שהוא אוכל ושותה כבהמה ובא לעבוד את הקב"ה. עד כאן.

 

לכאורה יש להבין דברי התנא דבי אליהו שהקשה: מה כבוד שמים יש להקב"ה ממלאך הנקרא יצר הרע, והלא יש לו רבואות מלאכים המקדשים שמו יתברך, ואם כן, מה הוא עונה שהיצר הרע נברא לצורך האדם. והלא עדין קשה-מה כבוד שמים יש לו להקב"ה מכך?

 

ולדרכנו מובן, כי זהו גופא כבוד שמים, שיצר הרע נברא לאדם להפילו, ובכך שהאדם קם מנפילתו, זהו כבוד שמים. כדי שיקום האדם ויראה גבורתו ונאמנותו למה? לכן, צריך קודם ליפול, דאין שיך לקום אם לא שנפל מקודם. ומי יפיל את האדם כדי שבקימתו יהא כבוד שמים?-יצר הרע. לכך הוא נברא, ואם כן, גם הוא מכלל המלאכים הגורמים כבוד שמים.

 

ואדרבה, ככל שהנפילה תהומית יותר וכדי לקום ממנה יש צורך לעמול קשה יותר, בכך מתרבה כבוד שמים יותר.