צעד קטן, שינוי גדול!

סבא יהודה, שהתגורר בנתניה היה עבור יחזקאל מתנה אמיתית משמיים. הוא אהב את סבא יהודה, וסבא יהודה העריך והעריץ את יחזקאל – הנכד היחיד שלו שלומד בישיבה בירושלים ומתעלה בלימודיו.

לא משום שסבא יהודה, למד בישיבה וידע מה היא. את שנות ילדותו ובחרותו בילה סבא יהודה במחנות ההשמדה של הנאצים ובחסדי שמים הוא ניצל ממות בטוח – רק משום שסיעתא דשמיא ליוותה אותו על כל צעד ושעל שם. כך הוא היה אומר – ומוסיף שאינו יודע ואין לו כל הסבר הגיוני מדוע הוא נשאר בחיים – יחיד מבין כל בני משפחתו.

בעלותו לארץ ישראל התיישב בעיר נתניה, שם ילדיו למדו בבתי ספר דתיים אמנם, אך לא המשיכו את דרכם לישיבות קדושות. רק חיים, הבן השלישי של סבא יהודה – אביו של יחזקאל, התחזק בדרך התורה ואת ילדיו שלח ללמוד במוסדות תורה. יחזקאל הבן הבכור היה אפוא היחיד מבין נכדיו של סבא יהודה שזכה להגיע להיכל הישיבה.

סבא יהודה היה יהודי פשוט, לפרנסתו הייתה לו חנות לממכר נעליים, שם היה יושב רב שעות היום, מדי פעם היה הולך לשיעורי תורה שבין מנחה לערבית בשיכון הוורדים בנתניה, ובכך הסתכם כל הידע התורני לימודי שלו.

יחזקאל היה נוסע בכל יום חופשה לנתניה לסבא יהודה, הם היו יושבים ולומדים משניות, או עוסקים בעיון בפרשת השבוע. עבור סבא יהודה היו אלו רגעים של אושר. יחזקאל לא ידע אם סבא יהודה מבין את כל מה שהוא אומר, אך היה משוכנע שסבא נהנה מעצם העובדה שנכדו יכול למסור לו שיעור וללמד אותו, היה לו די בכך וליבו היה מלא אושר על כך.

• • •

בכל יום, לאחר התפילה בישיבה היו אומרים הבחורים פרקי תהילים להחלמתו של יהושע בן שרה, בנו של המשגיח שחלה במחלה קשה. בנו של המשגיח היה צעיר לימים ומאז לפני כחודש שהתגלתה בגופו מחלה קשה, היו הבחורים מתאספים לאמירת תהילים ומקדישים שעות לימוד להחלמתו ורפואתו השלימה.

 הבחורים העריכו וכיבדו את המשגיח, צערו הגדול על בנו החולה היה צערם של הבחורים. ליבם היה כואב ודואב על כאב המשפחה וההשתדלות והחיזוק המיוחד בישיבה היה מורגש באווירה. הרופאים טענו שצריך רחמי שמים מרובים אך לא אפסה תקווה, היה זה חיזוק גדול ומורגש עבור הבחורים שראו את עצמם שליחים נאמנים להביא מזור ותרופה על ידי התעוררות רחמי שמיים מהתפילות והחיזוק המיוחד שקיבלו על עצמם.

גם יחזקאל רצה להתחזק במשהו, הוא רצה להיות חלק ממערכת החיזוק הכללית שריחפה באויר הישיבה הוא רצה להתקדם ולהשתפר להעניק מעצמו עוד ועוד למען רפואת בנו של המשגיח. יחזקאל האמין שזו הזדמנות לעשות כמה צעדים משמעותיים קדימה ולהפוך להיות טוב יותר בלימוד וביראת שמים.

• • •

הוא ידע תמיד, וכך גם הגדיר את עצמו, כעצלן.

להתאמץ ? להשקיע? אין סיכוי !

לפעול במרץ כדי להשיג תוצאה טובה ? אין על מה לדבר. החיים זורמים להם כפי שצריך עושים מה שכולם עושים וממשיכים הלאה בלי תשומת לב רבה מיותרת – לדעתו. ומה רע בכך ? מי צריך בכלל לעשות דברים "בהתנדבות" ? וכי לא די במה שחייבים לעשות ? לא די במה שהמשגיח מחייב ? לא די בחוקים של הישיבה הטובה שבה למד ? הרי יש כל כך הרבה פרטים ופרטי פרטים שעליהם צריך לשמור ולהקפיד ולשם מה צריך להוסיף עוד ועוד.

יחזקאל לא הכחיש מעולם את המעלה המיוחדת שנראית על פניהם של המשקיעים הוא לא הכחיש שחבריו העמלים והמתייגעים נראים טוב יותר ומצליחים להגיע לדרגות נשגבות בעבודת ה' בלימוד ובשלימות המידות. הוא שם לב היטב למעלות המיוחדות של המשקיענים, אולם היה נראה לו מאז ומעולם כי עבודתם קשה ומייגעת ויתכן אף שהם ניחנו בכוחות מיוחדים שמלווים אותם ועוזרים להם להגיע ולהשיג את ההישגים הגדולים,

"לי אין כוח לכל זה" היה יחזקאל מסביר לעצמו כל אימת שעלה במוחו איזשהו רעיון של התחזקות והתקדמות משמעותית, "טוב לי במה שאני – וגם מה שאני זה הרבה מאד" היה מחזק את עצמו בשיטתו המיוחדת.

בסך הכל אני בחור טוב, מה רע לי,

• • •

כשהגיעה ליחזקאל השמועה כי סבא יהודה הובהל לבית החולים עקב התקף לב, חשב יחזקאל כי הוא עצמו עומד לקבל התקף לב. סבא יהודה, התקף לב.

המשפחה כולה נכנסה לסחרור גדול, הלחץ היה עצום, משמרות ליד מיטתו של סבא יהודה בבית החולים…

גם יחזקאל, שובץ למשמרת אל סבא יהודה אך הוא לא תיאר לעצמו כמה שהמשמרת שלו תהיה משמעותית ביותר…

ביום שלישי אחה"צ ארז יחזקאל כמה חפצים אישיים ונסע לנתניה שם אושפז סבא יהודה, יחזקאל התכונן לשהות של לילה אצל סבא יהודה, הוא התרגש מאד והתגעגע לראות את סבא.

סבא היה חלש מאד ניכר על פניו כי הוא עבר אירוע חמור, הוא שכב במיטה בחוסר כוחות וחוסר אונים רק שתיו נעות וקולו בקושי נשמע.

"אין לי כוח, אני מרגיש שכוחותיי אוזלים מרגע לרגע – אמר סבר יהודה ליחזקאל ברגע שראה אותו – טוב שאתה כאן יש לי מה לומר לך".

"שמע, יחזקאל שלי, כל ימי אני נושא בליבי את רושם מחנות ההשמדה, איני יכול להוציא מליבי וראשי את המחשבות על אותם ימים איומים בהם הייתי שם.

היום אני חושב שאולי עשיתי טעות שלא חינכתי את ילדי שיהיו כולם בני ישיבות, אני חושב שהייתי צריך לנהוג אחרת, אולם אני גאה בך אני גאה שיש לי נכד שלמוד בישיבה ועושה כפי יכולתו להתעלות בתורה ביראת שמים ובמידות טובות.

דבר אחד, יחזקאל למדתי במחנות ההשמדה שם כל צעד קטן היה מוות וכל מעד קטן היה חיים, למדתי שישנה משמעות גדולה וחשובה לכל מצעד קטן לכל תקווה קטנה ולכל מעשה ואפילו זעיר, חיים תלויים בזה.

אני מבקש ממך יחזקאל, צעד אחד קטן ואולי כמה צעדים קטנים תעשה למעני לעילוי נשמתי לטובת אותם צעדים קטנים שאני לא עשיתי למרות שכל כך האמנתי בכוחם.

סבא, מה זה צעד קטן למה אתה מתכוון זעק יחזקאל כשהוא רואה שסבא יהודה נחלש והולך מול עיניו.

"צעד קטן זה ברכת אשר יצר בכוונה, לדוגמא…

סבא עצם את עיניו,

סבא,

סבא,

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"

• • •

בית החולים תל השומר שעה לאחר מכן

יחזקאל ניגש בחיפזון אל מיטת חוליו של יהשוע בן שרה בנו של המשגיח השוכב ומתייסר במיטת חוליו.

המשגיח עמד שם לידו, במשמרת בדיוק כמו משפחתו של יחזקאל עד לפני שעה.

רק דבר אחד אני רוצה לומר הרב, תרשה לי, זעק או אמר יחזקאל בעיניים דומעות…

"ברוך אתה … אשר יצר את האדם בחכמה… גלוי וידוע לפני כסא כבודך… אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת… רופא כל בשר ומפליא לעשות"…

את המילים האחרונות זעק יחזקאל בקול לא לו ובכוונה שאותה לא כיוון מעודו, פרץ של דמעות זרם מעיניו ובטרם ישמע תגובה כלשהי רץ החוצה הבייתה, להתכונן להלוויה של סבא יהודה.

• • •

יחזקאל לא פסק מאותו יום לצבור "מעשים קטנים" ה"אשר יצר" שלו הפך לשם דבר בישיבה, ההתקדמות הרקיעה שחקים הוא לא ציפה להתקדמות כה גדולה ובסך הכל ממעשים כל כך קטנים ולא משמעותיים.

בסעודת ההודאה שהתקיימה כשבועיים מאוחר יותר לרגל החלמתו של יהושע בנו של המשגיח, היה כבר יחזקאל בחור חדש עם שאיפות אחרות ודרגה שונה לחלוטין. הוא הבין דבר גדול ועצום בעבודתו.

כדי להשתנות אין צורך בצעדים ענקיים,

צעד קטן, אשר יצר קטן ועוד התקדמות ועוד התקדמות קטנה צעד אחר צעד, צעדים קטנים שהופכים לשינוי גדול ומהותי.

 

עוד

בקטגוריה

חייבים לזכור את הדבר האחד והיחיד – תורה "פעם רציתי לשחק באירופה" יוסי נגר