כבודה של תורה בקרון הרכבת

קרונות הרכבת היוצאים מבאר שבע לתל אביב בשעה 6.30 בבוקר, הם העמוסים ביותר בקו זה של הרכבת. מאות האנשים, המתחילים את עבודתם באזור המרכז בין 8.30 ל-9, מגיעים לנסיעה זו, וממלאים את הקרונות החדישים עד תום.

 

ביום חמישי, האחרון של שנת תשס"ט, ביום שלפני ערב ראש השנה, הגיעו מאות הנוסעים, כדרכם מידי יום, אל תחנת הרכבת, ונתקלו במחזה שכמותו לא ראו מעולם, לא במקום מגוריהם, ובודאי שלא בתחנת הרכבת. את מקום הצפירה הקבועה של הרכבת, תפסו הפעם ה… שופרות שהדהדו באוויר, כשהרחבה כולה רוחשת תכונה רבתי.

 

אם לא די היה בתקיעה-שברים-תרועה שנשמעו שוב ושוב מפי בעלי התקיעה, הנה מגיעים להם כ-100 איש, רוקדים ומפזזים בשמחה, וככל שהחבורה הזו מתקרבת אל התחנה, מתגברים הריקודים והמחולות. עד שהם משפשפים עיניהם כדי לדעת לשמחה מה זו עושה, והנה מבחינים מאות הנוסעים שבמרכז הריקודים ניצב לו, בגאון, ספר תורה, הנישא בידי הרוקדים, שעשו דרך ארוכה למדי מהכניסה לתחנת הרכבת ועד לרציף.

 

ניתן האות

אי אפשר היה שלא להיסחף עם השמחה הגדולה הזו.

בשעה 6.30. את הדקות שנותרו עדיין, מנצל ההמון כדי לפזז ולכרכר סביב הספר, כשאליהם מצטרפים עוד ועוד יהודים, עד שבסופו של דבר הופך כל הרציף למעגל אחד גדול, ושירת 'כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים', נשמעת רחוק-רחוק.

 

עם הגעתה של הרכבת, ניתן האות, והספר מוכנס ברוב פאר והדר אל הקרונות, ובתוך דקות יעמדו כאן כל העם בתפילה, עם טליתותיהם ותפיליהם. ל-50 המתפללים הקבועים של המניין המיוחד הזה, בקו באר שבע-תל אביב, היה זה יום חג של ממש. 'לא האמנתי שאזכה לסיים את השנה במצווה כה גדולה' אומר משה כהן, הגבאי של המניין.

 

אין דבר טוב מזה

בין הנוסעים הקבועים בקו רכבת זה, אפשר לראות את כל שכבות האוכלוסייה, מקצינים בכירים, מנכ"לים בשירות הציבורי, נושאי משרות יוקרתיות, ועד חיילים רבים ופועלים פשוטים המרוויחים את פת לחמם באחד המפעלים באזור המרכז. 
    

בין מאות הנוסעים אפשר לפגוש במספר רב של שומרי מצוות, המנצלים אף הם קו- הרכבת הנוח של שעות הבוקר. אלא שבעוד כל הנוסעים האחרים מבזבזים את השעה וחצי הזו, עד ההגעה לתל אביב, לדברים של מה- בכך, ולכל היותר אוכלים את הכריך שלקחו מהבית עם עיתון ביד, הרי ששומרי המצוות מבקשים לנצל את הזמן לתפילה משותפת, שכן ברור מאליו שהם אינם מצליחים להתפלל במניין טרם צאתם מבאר שבע.

 

לכאורה, אין דבר טוב מזה. קרונות הרכבת של ימינו, אינם מטלטלים מצד אל צד, והנסיעה בהם נוחה מאוד, ואין כל בעיה לעמוד ולהתפלל שמונה- עשרה, לכוון בכל מלה.

 

ביוזמה הברוכה של הנוסעים הדתיים, להתפלל יחדיו במנין. היוזמה החלה לרקום עור וגידים לפני כ-5 שנים, והמנין הלך וגדל מדי יום ביומו, עד שכיום הוא מונה למעלה מ-50 איש קבועים הימתפללים יחדיו.

 

חברי המנין הגדול עושים מאמץ להתפלל בישוב הדעת, ולשם כך הם צריכים לדאוג שלא יפריעו להם בתפילתם. 'כיון שהקרון הראשון שמור לכרטיסים מוזמנים, אנחנו משתדלים לתפוס תמיד את הקרון השני, וזאת כדי שהנוסעים לא יעברו אנה-ואנה ויפריעו לנו', אומר הגבאי, משה כהן, והחברים שעמו.

 

קהל איכותי

התפילה עוברת באווירה נעימה מאוד. 'הרי אין לנו כל סיבה לרוץ ולמהר', אומרים הנוסעים. 'הדרך אורכת תמיד כשעה וחצי, ובניגוד לתפילות בבתי כנסת רגילים, אין לנו באמת שום סיבה לעשות תפילה מהירה'… שאר הנוסעים מקבלים את הענין בהבנה, ומעולם לא נוצרו ויכוחים או 'היתקלויות' בענין התפילה.

 

הבעיה היחידה שהעיבה על המתפללים היתה שאין להם ספר תורה, ובימי שני וחמישי אין הם יכולים לשמוע את הקריאה. מדובר בקהל איכותי, המעונין וחפץ בכל ליבו לשמוע את קריאת התורה בשני-ומישי, אבל בהיעדרו של ספר תורה, אין להם כל אפשרות לעשות זאת.

 

נכון שהם מנצלים את שארית הזמן לאחר התפילה, ללימוד הדף היומי ב'חברותות', ומי שרואה את הצמדים הללו יושבים ולומדים יחדיו, עוד יכול לחשוב שמדובר ב…'ישיבה' הנוסעת ברכבת, ונכון גם, שלאחר שסיימו את הדף היומי, ונשארו להם עוד כמה דקות עד ההגעה לתל אביב, הם מנצלים את פיסת-הזמן ההיא לאמירת תהילים, או במקביל משמיעים דברי חיזוק האחד באוזני רעהו.

 

הכל נכון. אבל הם רצו ספר תורה, ולא היה להם. במשך 5 שנים הם נאלצו להתפלל בלי קריאת התורה. הדבר העיק עליהם מאוד.

 

התורם שזכה

התורם הנכבד – שמו לוי גדז'. האיש, כבן 76, לפני מספר שנים החליט ר' לוי להתעטר במצווה החשובה של כתיבת ספר תורה. ר' לוי, הזקוק לרפואה שלימה, לא חסך במאמצים, והשקיע הון רב בכתיבת הספר, ואף מסרו למגיהים מקצועיים, ולבדיקת מחשב. עם סיום הכתיבה הכניס את הספר לאחד מבתי הכנסת בנתניה. כיון שבבית כנסת זה יש למעלה מ-30 ספרי תורה, החליט לוי לתרום את הספר לצורך נוסעי הרכבת.

 

בנו, וויליאם גדז' נפגש עם הגבאי ר' משה כהן, ובתוך זמן קצר נסגרה ה'עיסקה'. מנהל התחנה, ר' יובל נגר, יהודי חרדי, קיבל אף הוא בהתרגשות רבה את הידיעה על הספר התורה שנתרם לנוסעי הרכבת, והקצה באופן מיידי את אחד הארונות בלשכתו כדי שניתן יהיה לשמור בו את הספר, בהגיעו מבאר שבע.

 

הסיכום בין הצדדים היה שהספר יישמר בתחנת הרכבת בבאר שבע. ובימי שני וחמישי יוכנס אל הקרונות, וישמש לקריאה. בהגיעו לתל אביב , יוכנס הספר אחר-כבוד לארון בלשכת המנהל, ובשעות הערב ייקחנו הגבאי בחזרה לבאר שבע, ושוב חוזר חלילה יביאנו ביום חמישי.

 

כל הצדדים הביעו התרגשות עזה לאור העובדה שמעתה יוכלו נוסעי הרכבת לצאת ידי חובתם בקריאת-התורה. 'ממש אי אפשר לדבר עם אבא בימים האחרונים', אומר הבן, וויליאם. 'הוא נרגש כפי שלא היה מעולם. כל הזמן הוא רוצה לשמוע שהכל בסדר, וספר התורה הגיע בשלום. אבא הוא אדם שאוהב תורה, ומדי שבוע מגיעים לביתו נערים שהגיעו לגיל מצוות והוא מלמד אותם לקרוא בתורה עם טעמים'.

 

על ר' לוי גדז' עברו חיים לא קלים, במיוחד בתקופה שבה עבר כילד את מלחמת העולם השניה, וידע רעב ומחסור. סיבת עלייתו לארץ היתה עקב כך שבניו הגיעו לגיל מצוות. האבא ביקש לחגוג את בר המצוה של הילדים בארץ ישראל ליד הכותל. והבנים, ביקשו מצידם 'מתנה', להישאר בארץ ישראל… הדבר לא היה קל לביצוע. היה עליו לחסל את עסקיו בצרפת ולעבור לארץ.

 

דמעות נקוו בעיני הנוסעים

העיסקה הנרגשת התבצעה בעניינו של ספר התורה, ולאחר שסוכמו כל התוכניות, ומנהלי התחנות בבאר שבע ובתל אביב ניאותו להקצות מקום לספר התורה, יצא וויליאם גדז', בשליחותו של אביו , ביום חמישי שעבר לבאר שבע, עם ספר התורה בחיקו.

 

לאחר האירוע המאד – מרגש בתחנת הרכבת, הועלתה הספר אל הקרונות , ובעת הקריאה נקוו דמעות בעיני רבים מהמתפללים, שראו באירוע את הגשמת שאיפתם הנעלה ביותר. 'העובדה שזה היה זמן קצר כל כך לפני ראש השנה, גרמה לנו להתרגשות עצומה', אומר הגבאי ר' משה כהן, שעשה עשרות 'מי שבירך' ליד הספר החדש, והכל התקבצו כדי לשמוע את הקריאה.

 

גם בהגיע הספר לתל אביב, יצאו רבים לקראתו, בראשותו של מנהל התחנה, ר' יובל נגר, שהגיע למקום, למרות שלא היתה זו המשמרת שלו. בשיחה שהתקיימה עם משה כהן, מיד לאחר שהספר הוכנס לארון, מבקש הגבאי של המנין לקרוא לתורמים נוספים, שיתרמו ספרי תורה. הוא מסביר את הצורך בכך, 'כיון שהמנין שלנו אינו היחיד בקו זה של הרכבת'.

 

הרכבת מבאר שבע לתל אביב, יוצאת גם בשעה 5.30 וגם ב-6, וגם בשתי הנסיעות הללו מתקיים מנין רב-משתתפים, וגם להם אין ספר תורה. כיון שכמובן אין כל אפשרות להשתמש בספר של משפחת גדז' בשלושת המניינים גם יחד, נדרשים ספרי תורה נוספים.

 

בין-לבין מספר לנו מנהל תחנת האוניברסיטה בתל אביב, על מניינים נוספים המתקיימים בקווי הרכבת, כמו הקו מבית שמש לתל אביב, או הקו מחיפה, 'בו נסע בקביעות מנהל-מוסך מאיזור המרכז, וכשהתקרב ליהדות, החליט לקבוע מנין בקו הרכבת חיפה-ת"א, בשעות הבוקר'.

 

'לא היה סיום יותר מוצלח לשנת תשס"ט, מאשר הכנסת ספר התורה לרכבת', אומרים הנוסעים, ובטוחים שבעז"ה יהיה זה הביטוח היעיל ביותר לקווי הרכבת מפני כל מרעין בישין.