לא על הדבש לבדו

לפי הדיווחים המתפרסמים בתקשורת, צריכת הדבש גוברת בימים אלו במאות אחוזים. יהודים ודוברי עברית מתפוצות העמים לא פוסחים על המנהג הקדום של אכילת תפוח בדבש בראש השנה כסימן לשנה הבאה עלינו לטובה שתהיה שנה טובה ומתוקה. עיתונאים בכירים חישבו ומצאו, כי בתקופה זו מגיעה צריכת הדבש בישראל ל1,500 טון (!!!) בשווי כולל של 35-40 מליון שקל.

 

מחלקות הבשר והדגים מוצפות גם הן בכמות גבוהה מהרגיל של לקוחות. חלקם מבקשים לקננות דגים, לסימן שנפרה ונרבה כדגים חלקם מקפידים לרכוש גם ראש של דג לסימן שנהיה לראש ולא לזנב וחלקם לא מסתפקים בפחות מראש של כבש. שהיה.

 

בכל כלי התקשורת, גם בזו המגדירה עצמה כמיועדת ל"אנשים חושבים", לא נמצא מקום פנוי אפילו למאמר אחד שיגלה להמונים מה הוא באמת ראש השנה מה נורא הוא המשפט שכל באי עולם ניצבים בפניו מה הם הימים הנוראים, מה מאפיין אותם מלבד הדבש וראש הדג. להיפך, התקשורת, היא זו שמטפחת את הסילוף והנבערות. וגם כשכבר כן מזכירים משהו מערכי היהדות, תמיד הם מוצאים את הפן המסולף והמזוייף.

 

הלב דואב. עד להיכן יכולה הרדידות להגיע? איך אפשר לסלף בצורה קיצונית שכזו את משמעות ימי הדין? איך אפשר להפוך את אימת ימי המשפט לימים של פולחן דבש ודגים? איך אפשר שלא להזדעזע מעצם המחשבה, שמאות אלפי יהודים מסוגלים לחשוב שכך צריכה להראות היהדות, שרבבות יהודים מסרו את נפשם כדי להעבירה בטהרתה מדור לדור?

 

אפשר היה למצוא איזושהי נחמה פורתא, אילו לפחות היו יודעים להעריך כראוי את אלו שכן יודעים יהדות מהי, את אלו שמשליכים מאחורי גוום את מנעמי החיים כדי לגדל ולחנך דורות של יהודים אמיתיים, את אלו שבזכותם הם חיים כאן, אבל, למרבה הצער, גם זה לא קורה. להיפך, ככל שההתדרדרות מעמיקה, כך הפער והניכור בינם לבין היהדות הנאמנה הולך ומעמיק. מה כבר נשאר להם משותף עם היהדות הנאמנה מלבד הרצון להיות לראש ולא לזנב?

 

אין ספק, המציאות הישראלית מרה וקודרת. היא זקוקה לרחמי שמים מרובים.

תפוח בדבש ואפילו ראש של דג בדבש לא יספיקו.