פנייה אישית של נער מתבגר להוריו

* שמעתי אתכם מקטרים לחברים על זה שיש לכם ילד בגיל ההתבגרות. התלוננתם עלי ועל ההתנהגות שלי והוספתם "ילדים קטנים – צרות קטנות. ילדים גדולים – צרות גדולות". טוב, אז באמת שאני משתתף בצערכם, אבל אולי כדאי שפעם אחת גם אתם תשתתפו בשלי. לא תאמינו, אבל לא פחות ממה שקשה להיות הורה לבן מתבגר, קשה להיות אחד כזה בעצמך…

 

* בתוך עולם מטורף ומבלבל כמו שלנו, בתוך ים של פיתויים וסערות של גיל ההתבגרות, אתם משמשים לי סוג של עוגן שאפשר להיאחז בו בתוך כל הבלאגן שמציף אותי. גם אם לא נגיע להסכמות בכל דבר, עצם זה שאתם אומרים את דעתכם בצורה עקבית, ברורה ומוסברת, עושה לי סדר בחיים ונותן לי כיוון. בבקשה אל תפסיקו.

 

* אל תיבהלו ואל תמהרו לוותר כשאתם מבקשים ממני עזרה בבית או יותר השקעה בלימודים, ואני מתחיל להתווכח או להתעצבן. זה בסדר. זה חלק מהתפקיד שלי ואני מקפיד לשחק אותו מצוין. כדאי שגם אתם תמלאו את שלכם ותדרשו ממני מה שצריך כדי שלא אפספס את עצמי ואת הפוטנציאל שיש בי.
 

* אל תתפארו לפני הידידים שלכם ב"קשר החברי" המעולה שלנו, ותתנהגו לידי בצורה כאילו "קולית" ו"מגניבה". אולי זה נכון ונחמד לפעמים, אבל זה לא מה שאני צריך. חברים יש לי מספיק. אני חייב שני הורים שידעו גם להיות חזקים, להגיד לי "לא" ולהסתכל עלי לפעמים מלמעלה ולא רק בגובה העיניים.

 

* מצד שני, קשה לי שאתם משגרים לי פקודות ומנחיתים עלי דברים כמו שעשיתם כשהייתי בן חמש. אני כבר נמצא במקום אחר ובשלב אחר בחיים. אני מסוגל גם להבין ולהזדהות עם דברים. בבקשה דברו איתי. תסבירו. תְּפַתְּחוּ שיחה. גם אם בסוף לא נגיע להסכמה מליאה, יש סיכוי טוב שנגיע להבנות. האם זה לא עדיף?

 

* גם אם אני נרתע לפעמים כשאתם מנסים לחבק, אין לכם מושג כמה אני צמא לחום ולקשר. בעולם הווירטואלי הקר יש מעט מאוד מן הדבר האמיתי. יש המון מסך ומעט מאוד מגע. תרשו לעצמכם להגניב לי לפעמים איזה חיבוק או טפיחה על השכם.

 

* כשאתם חוזרים מהעבודה – עשו טובה וכבו את הטלפון לזמן מה. תנו לנו, הילדים, לפחות לכמה דקות, את התחושה שאתם איתנו עד הסוף. אחרי שכל היום לא הייתם בבית, תוכיחו לנו שאנחנו חשובים לכם יותר מכמה אנשים שמחפשים אתכם עכשיו.