את מי האשים האבא במות בנו?

זה היה אמור להיות עוד טיול שגרתי לתלמידי כיתה ז' בתלמוד תורה "חכמת התורה", השכם בבוקר הם נסעו לצפון הארץ במסגרת ה"טיול השנתי" בבית הספר.

באחד הנחלים בצפון הארץ נכנסו התלמידים לרחוץ ולהשתעשע במים שגובהם אינו עולה על גובה המותניים של ילד בגיל עשר, לאחר מספר דקות הבחין מחנך הכיתה כי חלף זמן מאז נראה יונתן תלמידו בבריכה. יחד עם המדריך והמאבטח הם החלו בסריקת האזור, לחרדתם הרבה הם גילו את יונתן שרוע בתחתית הבריכה, התברר כי אבן שהייתה בקרקעית הבריכה גרמה לו למעוד ולטבוע. החובש והמדריך החלו בפעולות החייאה, ומסוק הוזעק לפנות את יונתן לבית החולים רמב"ם, אבל כבר במהלך הטיסה נאלצו הרופאים לקבוע את מותו של יונתן.

אבל כבד ירד על בית הספר, אין מילים לנחם את ההורים השכולים. איך קרה דבר כזה, הלם, זעזוע- אלו היו התחושות בקרב כל מכריו של יונתן ומשפחתו.

ביום השלושים לפטירתו של יונתן התקיימה אזכרה רבת משתתפים לזכרו, השתתפו באירוע רבנים ידועי שם וכמובן גם כל צוות בית הספר ותלמידי הכיתה של יונתן. לקראת סיום העצרת התבקש האב לשאת דברים, בפתח דבריו הוא קרה בקול רם אני מאשים, אני מאשים- את אחד הנוכחים כאן בחדר! דממה השתררה באולם, המנהל, המחנך, המדריך והחובש, כולם זעו באי נוחות על מקומם, מחכים למוצא פי האב.

אני מאשים את – – – עצמי!!! אמר האב, והסביר אילו הייתי יודע שנגזרה על בני גזירה שכזו הרי הייתי קורע את השמיים בתפילות, אולי הייתי מציל אותו, אולי הייתי משנה את רוע הגזירה, תפילה הרי יכולה לשנות גם גזירות רעות, ולעולם אין להתייאש מהרחמים  – – –

בימים אלו של ימי הרחמים והסליחות, היום בו נקבע העתיד של כל אחד מאיתנו בואו נתחזק בתפילה, נקבל עלינו החלטה טובה לשנה הבאה, ומי יודע ממה אנו מצילים את עצמינו.