התפילה מביאה לידי מידת הכניעה

בסוף התוכחה אומר הקדוש ברוך הוא (ויקרא כו, מא): "או אז יכנע לבבם הערל וגו'". ובילקוט שם, וזה לשונו: כיון שנכנע ליבם וכו', מיד מרחמים עליהם, לכך נאמר "או אז וגו'". וב"אור החיים" הקדוש, וזה לשונו: ואמרו "או אז" פירש, שיתלו הבאתם בארץ אויביהם וכו' כדי שיכנע לבבם הערל וכו', שעל ידי הכנעה לבד ירצו את עוונם ולא יצטרכו למירוק אחר, על דרך אמרו (מלכים א' כא, כט): "הראית כי נכנע אחאב". ואמרו זכרונם לברכה: טובה מרדות אחת בליבו של אדם ממאה מלקיות, והוא אמרו (שם): "אז יכנע וגו' ואז ירצו את עוונם".

 

ומרן המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין ז"ל היה אומר, שרואים שכל התוכחה באה רק בגלל שאינם נכנעים להקדוש ברוך הוא, וזה היה התביעה לפרעה (שמות י', ג): "עד מתי מיאנת לענות מפני", וברש"י ז"ל: להיות עני ושפל מפני.

 

ופרעה זה-יצר הרע, כמובא באיגרת המוסר מהרמב"ם ז"ל לבנו, וזה לשונו: ויש לך בני לדעת, כי פרעה מלך מצרים הוא יצר הרע באמת. ויוצא מזה, שעיקר הרע הוא הגאווה של האדם שאינו רוצה להיכנע, ולכן באים עליו היסורים, רחמנא ליצלן. אבל בזמן שנכנע, נגאל ונפטר מהם.

 

ובתפילה יכול לבוא להכנעה, כי עיקר מהות התפילה היא הכנעה, כמבואר ב"חובת הלבבות" (ש"ח ח"ט), וזה לשונו: וראוי לך, אחי שתדע, כי כוונתנו בתפילה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוקים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה. ופרש ב"מרפא לנפש", וזה לשונו: בתפילה היא (הנפש( מכנעת עצמה אל האלוקים, וגם בזה היא מרוממת אותו יתברך וכו'.

 

הרי שענין התפילה הוא כדי שיכנע האדם לבוראו, וזהו עיקר מצוות התפילה, "עם רוממותה לבוראה"-שאנו מנשאים ומרוממים את בוראנו בכדי שניכנע אליו מאוד.

 

והטעם שהתפילה מביאה לכניעה, מפני כי עיקר התפילה הוא-שיבין היטב כי כל חייו ודרכיו תלוי במי שאמר והיה העולם, וכל מאויי ליבו הם בלתי אפשרי כלל בלי רצון הבורא יתברך, ויכנע לעשות רצונו יתברך, ונפדה מהיסורים והצרות על ידי הכניעה הבאה מהתפילה, כנזכר לעיל.