"את הספרים האלה יכולת לחבר! מדוע לא עשית זאת?…"

ראש ישיבת וואלז'ין – הג"ר נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל – הידוע בכינויו "הנצי"ב", חיבר כידוע ספרים רבים. כאשר הוציא לאור את ספרו "העמק שאלה" על ה"שאילתות", עשה משתה והזמין אליו כמה תלמידי חכמים. משנתאספו כולם , אמר להם: "בודאי תמהים הנכם מדוע מצאתי לנכון לערוך משתה זה.

הבה ואבאר לכם פשר הענין: בילדותי התקשיתי בלימודי, ונחשבתי בין התלמידים החלשים. יום אחד שמעתי איך שאבי מסיח את צערו בפני אמי, ואומר לה: ' כל ימי קיויתי שנפתלי צבי יגדל כתלמיד חכם גדול, אולם כפי הנראה הוא לא יכשר לזה. לאור מצבו הלימודי דהיום, יתכן שיהיה בעל מלאכה טוב ועוסק בצרכי ציבור – אולם לא נראה שיהיה תלמיד חכם כפי שקיויתי'…" " כאשר שמעתי את הדברים" – סיפר הנצי"ב – " נגע צערו של אבי ללבי. באותה שעה החלטתי החלטה נחושה להשתדל ולהתאמץ מאד בלימוד התורה, מתוך שאיפה יוקדת לעלות ולהתעלות בתורה. פרצתי אל תוך החדר שבו שוחחו הורי, הודעתי להם את החלטתי, ובאמת מאותו יום ואילך השתדלתי בכל כחי, וההצלחה אכן האירה לי פנים". "אם תשאלוני" – המשיך הנצי"ב ואמר – מה הקשר בין הסיפור הלזה לבין שמחת המצוה שלנו? אסביר לכם. נתאר לעצמנו מה היה קורה אלמלי קבלתי על עצמי אז עול תורה.

הייתי חי כיהודי טוב – חייט או נגר – וכמובן גם הייתי קובע עתים לתורה. כאשר היה בא יום מותי, ונשמתי היתה עולה ומתיצבת בפני בית דין של מעלה – היו שואלים אותי: קבעת עתים לתורה? ואני כמובן הייתי משיב בחיוב ומפרט את סדר יומי. הייתי אומר שטרוד הייתי בפרנסתי ובמעשי חסד שונים, אך בשארית הזמן כמובן קבעתי עתים לתורה". "ואז היה הקב"ה מעמיד בפני את הספרים: 'העמק שאלה', 'מרומי שדה' ו'העמק דבר', היה אומר לי:את הספרים האלה יכולת לחבר! מדוע לא עשית זאת?… אוי לה לאותה בושה! על כן גדולה שמחתי על שנשאני לבי, ועל שהחלטתי שאני יכול ומסוגל לגדול בתורה. החלטה זו היא שרוממה אותי, העלתה אותי, העלתה אותי במעלות התורה, והביאה אותי עד הלום".