נתינת המתנה לאביון ולא להסתפק בהבטחה

רבי אייזל חריף זצ"ל בא פעם לאחד מעשירי עירו סלונים להתרים אותו לצדקה עבור מצות מתנות לאביונים בעד עניי עירו, בראות העשיר את רב העיירה מתדפק על דלת ביתו, נתמלא שמחה וקיבלו במאור פנים, אך מיד כשהבין את מטרת בואו של הרב, להתרימו לנתינת צדקה, השתמט אותו עשיר ואמר לרב: הן יש לי אח עני מאד שפרנסתו עלי, ואני תומך בו כל העת, ואינני יכול לתמוך גם באחרים..

לאחר מספר ימים נתברר, כי אכן נכון הדבר שיש לו אח עני מאד, אך אותו בירור העלה אף שאחיו העשיר אינו תומך בו כלל, והוא נאלץ לחזר על הפתחים להשיג דבר אוכל לפיו.

משנודע הדבר לרבי אייזל, כשהוא פגש באותו עשיר, אמר לו הרב בשנינותו:

חכמינו שנו באבות "שלי שלי ושלך שלך – זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום', ותמיד תמהתי האיך מבינים אנו את הקיצוניות בין שתי המידות בזו האמירה, שלאחד מדה זו מוגדרת כמידה בינונית, ואילו לשני היא מדת סדום?! כה קיצוני הוא ההבדל בין החולקים, הייתכן?

אולם עתה משפגשתי בך אומר לך כי כך הם פני הדברים:

'האומר שלי שלי ושלך שלך' – היינו שאומר אני אפרנס את העני הקרוב לי ואתה תפרנס את העני הקרוב לך, הרי זו מדה בינונית, שכן לכל הפחות עוסק הוא במצות הצדקה לעני הקרוב אליו, אבל 'יש אומרים' – היינו שיש כאלו שהם רק אומרים 'שלי שלי', והאמת היא שהם אינם נותנים ולו פרוטה אחת אף לשלהם, לעניים הקרובים אליהם, – זו היא מדת סדום!!