פלא: הסערה הפסיקה

"בוא הנה, בוא איתי ליד המעקה", כולם עוקבים אחריו במתח: מה הוא רוצה לעשות לו? לזרוק אותו למים כי שיקר? הם מתקרבים למעקה, מתחתיהם הים סוער וגועש, האוניה מיטלטלת
הגדל

הצדיק רבי ישראל משקלוב היה מגדולי תלמידיו של הגאון מוילנא. הוא חי לפני כמאתיים שנה וחיבר את הספר 'פאת השולחן'. מרבו הגדול ירש רבי ישראל את התשוקה העזה לעלות לארץ ישראל. היו אלו ימים שבהם הקהילה היהודית בארץ הקודש מנתה מתי מעט. כמה מאות משפחות יהודיות התגוררו בכל רחבי ארץ הקודש, וגם הן היו מפוזרות בין ירושלים, טבריה ויישובים נוספים.

רבי ישראל משקלוב לא הסתפק בעלייה לארץ הקודש. הוא יזם וארגן כמה וכמה עליות, שבכל אחת מהן עלו לארץ עשרות משפחות נוספות. בכל אחת מהעליות הללו השתתף גם רבי ישראל בעצמו, ליווה את המשפחות וסייע להן להשתכן בארץ לפני ששב לליטא כדי לגייס משפחות נוספות שהתאגדו יחד לעלייה הבאה. אותו גרעין של יהודי ליטא הפך לדומיננטי מאוד בקרב יהודי ארץ ישראל, ורבות מהמשפחות הגדולות והמוכרות ב'יישוב הישן' השתקעו בארץ ישראל באותם ימים רחוקים.

הסיפור שלנו התרחש באחת העליות הללו, בה השתתפו כשבעים בני אדם. יחד עם רבי ישראל הם עלו לאוניית המפרש שהובילה אותם מחופי אירופה לעבר ארץ הקודש. ההפלגה היתה שקטה והכל קיוו להגיע בהקדם למחוז חפצם, כשהיעד הוא להגיע לארץ ישראל שלושה ימים לפני ראש השנה.

במוצאי השבת האחרונה של השנה, כשהם עדיין מצויים על האוניה, הגיע הזמן לומר סליחות כמנהגם של האשכנזים שמתחילים את אמירת הסליחות במוצאי השבת האחרונה של השנה. מנין גדול, בראשותו של רבי ישראל משקלוב, התארגן לומר את הסליחות ברוב עם בחצות הלילה.

כשעה לפני חצות, החלה לנשב רוח סערה בלב ים, האוניה החלה להיטלטל בפראות. שבעים הנוסעים היו מצויים בסכנת טביעה מיידית. רבי ישראל משקלוב עם כל הציבור התחילו להתפלל ולזעוק אל אביהם שבשמים, כשהם מנסים לקרוע את רוע הגזרה. הזמן חולף, הרוחות מתחזקות עוד ועוד, האנייה בסכנה.

רב החובל הגיע בריצה, ופנה לרב: "כבוד הרב, איני יודע מה אוכל לעשות, לא נשאר לנו זמן רב, אנחנו בסכנה גדולה!!"

רבי ישראל ראה את המצב, וביקש מכל הקבוצה לעלות מיד אל הסיפון העליון. הספינה מתנדנדת ונוטה על צידה, הים סוער וגועש, המוות ניצב מול העיניים. עומד הרב הקדוש מול הקהל המפוחד ואומר: "איני יודע כמה זמן נשאר לנו לחיות אולי חמש דקות, אולי שלוש דקות, אולי עשר דקות, הבה נאמר כעת וידוי!"

המחזה נורא. עומדים כל הנוסעים בשערי המוות, וזועקים 'אשמנו, בגדנו'  ו'על חטא שחטאנו לפניך' בבכיות נוראות. ויהפוך המקום לחרדת אלוקים. כעבור עשרים וחמש דקות הסתיים הווידוי, והנוסעים עדיין בחיים.

אומר ר' ישראל: "כעת נערוך וידוי למהדרין", הנוסעים משתאים: "מהו וידוי למהדרין?" הסביר הרב: "כל אחד מהקהל יעמוד לפני הציבור ויפרט את חטאיו, ובזכות הביזיון הרב שיהיה מנת חלקו של כל אחד שיפרט את חטאיו – נזכה לכפרה". הנוסעים, שראו את המוות מול העיניים הסכימו, ובלבד שיגיעו נקיים וזכים לעולם העליון. החליטו להתחיל עם הצעיר ביותר. חיפשו ומצאו ילד בן עשר בשם חיימק'ה.

"חיימק'ה, אתה מוכן להתוודות?" שאלוהו.

"כן אני רוצה כפרה", ענה הילד בהשתוקקות.

העמידו את הילד מול כל הנוסעים, ורבי ישראל משקלוב עומד לידו. חיימק'ה ניצב בעיניים מושפלות, מבויש כולו מול כל הנוסעים, ופורץ בבכי. בוכה הילד על העבירה שבידו וכל הקהל בוכה אתו. רבי ישראל מזרז את הילד להתוודות כדי ששאר הנוסעים יספיקו גם הם להתוודות. והילד, מגמגם בבושה: "שיקרתי, אמרתי שקר!" חיימק'ה בוכה וכל הקהל גועה גם הוא בבכיה.

ר' ישראל שקלובר לא נסחף בבכי, והוא שואל בתקיפות: "שיקרת? את מי שיקרת? פרט לנו בדיוק את פרטי המעשה!"

הילד לא העלה בדעתו שיצטרך לתת פירוט מדויק על מעשיו, אך כיון שהחל לא יכול היה לחזור בו. החל הילד מספר: "אבי הוא הסנדלר של וילנא, וככל אנשי המקצוע היהודים בוילנא היה יושב בבית מדרש כל היום ולומד תורה, גמרא והלכה. יום שלם היה שקוע בסוגיות והיה פותח את חנותו רק שעתיים ביום, מתקן כמה נעליים כדי שיהיה לו לחם לאכול.

משפחתי גרה בשכנות עם הגאון מוילנא, כשרק קיר של עץ מפריד בין הבית של הסנדלר לביתו של הגאון מוילנא. אני האח הגדול במשפחה, ומתחתי ישנם עוד ארבעה אחים קטנים".

"מידי לילה" ממשיך הילד, "בשעה אחת בלילה, כשכולנו היינו שקועים בשינה עמוקה, היה אבא עורך תיקון חצות. כל לילה היה יושב על הרצפה, שם אפר על ראשו ואומר תיקון חצות כמו שיהודי ירא שמים אומר. לילה אחד, בעת עריכת התיקון, כשאמא ישבה לידו וסרגה סוודר, שמעה לפתע, מעבר לקיר את הגאון מוילנא ועוסק בתלמוד הבבלי בניגון משתפך. היתה זו גמרא במסכת שבת דף ל"ג עמוד ב', שם מספרת הגמרא את הסיפור הידוע עם רבי שמעון בר יוחאי שהתחבא במערה 12 שנה מפחד גזרתו של קיסר רומי שרצה להורגו. לבסוף מת הקיסר ומספרת הגמרא, כיון שמת נתבטלו גזירותיו. בא אליהו הנביא לפתח המערה, דפק ושאל 'מי יאמר לרבי שמעון בר יוחאי שיכול כבר לצאת?'"

"כשיצא רבי שמעון אחרי 12 שנים של לימוד תורה רצוף בלי שום עיסוק אחר – ראה תופעה משונה: עומדים יהודים והם חורשים, זורעים וקוצרים. קשה היה לרבי שמעון לסבול את התופעה הזאת, כיצד יכולים אנשים לבזבז כך את הזמן, להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה? כל מילה של תורה זה נצח, כל פסוק כל משנה, "חיי עולם נטע בתוכנו", כמה נצטער על כל רגע שלא ניצלנו ללימוד תורה, נתן עיניו בהם ונשרפו".

"כאשר שמעה אמא את ששת המילים הללו: 'מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה', כשהגאון מוילנא קורא את זה עם אנחה וכאב, "אוי, מניחים חיי עולם", עשתה חשבון נפש, בעלה הסנדלר סוגר את הגמרא במשך שעתיים ביום, הוא מניח חיי עולם ומתעסק בתפירת נעליים. היא פרצה בבכי ואמרה לאבא: "בעלי היקר, אני מבקשת ממך, אל תדאג יותר לפרנסה, מעתה זה יהיה העול שלי, ואילו אתה, שב בבית מדרש ותלמד במנוחה…" אבא שמח מאוד לשמע ההצעה הנדיבה.

למחרת, אחרי תפילת שחרית כוותיקין, לא חזר הביתה כהרגלו. ראשית, הלך לחנותו, טיפס על הסולם בפתח החנות והוריד את השלט 'סנדלריה'. הוא סגר את החנות באופן רשמי. לאחר מכן, לקח אבא שתי שקיות: בשקית אחת הניח את כל הנעליים המתוקנות להחזירן לבעליהן. ובשקית השנייה נעליים שעדיין לא הספיק לתקן. הוא הסתובב ברחבי וילנא לחלק את הנעליים, סגר את חנותו על מנעול ובריח וישב בבית המדרש באותו יום עד מאוחר בלילה.

היה זה יום של חג בביתנו. אבא לומד כל היום תורה,  אמא היתה מאושרת, ומצאה לה עבודה כעוזרת בבתים שונים. עברו להם שבועיים על מי מנוחות.

בוקר אחד קמנו בבוקר ללכת לחיידר, ולא מצאנו את הסנדוויץ' הקבוע. אמא, עם דמעות בעיניה, שלחה את הילדים למקום לימודם ואמרה: "ילדים, תלכו ל'חיידר' ללמוד תורה. אין לי את הלחם, אני מקווה שבמהלך הבוקר אצליח להביא לכם אוכל לחיידר…" הבוקר חלף ואמא לא הביאה את הלחם. בצהריים שבנו אחיי ואני הביתה. האח הקטן בוכה: "אמא, חתיכת לחם", ואמא בוכה מולו, כבר כמה ימים אין לה עבודה, החנווני מסרב לתת בהקפה. אומרת אמא: "אל דאגה ילדים, בקרוב אמצא עבודה חדשה, אבל אני מזהירה אתכם, בשום אופן אל תספרו לאבא על המצב בבית".

ניחמתי את אמא: "אל תבכי אמא, אני אלך לחיידר, ובעז"ה כשאחזור בשעה חמש נאכל ארוחת ערב, צהריים, ובוקר ביחד". כשחזרתי מן החיידר בשעה שש בערב, היה נראה הבית כמו בתשעה באב. מוטי הקטן צועק: "אמא, חתיכת לחם", ואמא בוכה. רק שאמא לא תישבר…

לפתע נזכרה אמא: "הרי נותרה לי מהחתונה אבן יקרה על סיכה, לשם מה צריכה אני תכשיטים בעולם הזה?!" לקחה את האבן ורצה לחנות התכשיטים שעוד היתה פתוחה, מכרה את האבן למוכרת התכשיטים וחזרה עם שקית מלאה מטבעות כשהיא מאושרת. מיד קראה לי, הבן הבכור בבית: "חיימק'ה, קח את המטבע הקטנה הזאת, רוץ למאפייה וקנה את הלחם הזול ביותר והישן ביותר שתמצא!"

שבתי הביתה עם כיכר לחם ישנה. אחיי עמדו ממתינים מסביב לשולחן, מוטי הקטן כבר רץ ליטול ידיים. חתכה אמא את הלחם לחמש קוביות מדויקות, אחד לא יותר מהשני, כל ילד קיבל קוביית לחם. מוטי בלע את הלחם במהירות, וצעק: "אמא, עוד חתיכת לחם", ואמא אומרת לו: "מתוק שלי, היום אין, אולי מחר…" ראיתי את אכזבתו הגדולה של מוטי, נגמר הלחם…

אמרתי: "אמא אני מוותר לו את הלחם שלי". אך אמא עונה בתקיפות: "בשום אופן לא, אתה צריך לאכול, אני לא רוצה שתלך לישון בלי לאכול", קשה היה לי להתגבר על אכזבתו של אחי הקטן, ואמרתי מיד: "אבל אני כבר אכלתי היום…" "אתה אכלת?" תמהה אמא, "איפה אכלת?" ואני עונה לה: "בחיידר. הבן של העשיר הביא את הסנדוויץ, ולא מרחו לו ריבה על הכל, ילד מפונק, לא רצה לאכול את הכריך. אמרתי לו שאני מוכן לאכול את הלחם הזה והוא נתן לי בשמחה". שמעה אמא שאכלתי שתי פרוסות ואורו עיניה, "אם אכלת היום שתי פרוסות – אתה יכול לתת למוטי את הלחם שלך!"

"מה אגיד לכם", מספר חיימק'ה ליתר הנוסעים הניצבים על סיפונה של הספינה המטלטלת בין הגלים הסוערים, "נתתי את הלחם למוטי, ושבעתי רק מלראות אותו מתענג על הפרוסה השנייה". הקהל מקשיב לסיפור המדהים של הילד הצדיק. ואילו חיימק'ה פורץ בבכי: "אבל שיקרתי! שיקרתי לאמא! כלל לא אכלתי בחיידר, זה היה שקר גמור. ידעתי שאמא לא תיתן את הלחם שלי למוטי, רק אם אספר שאכלתי, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, ריחמתי על אחי הקטן ושיקרתי שאכלתי בחיידר. אני מספר ומתוודה על השקר שלי…"

כל הקהל געה בבכיה, כשכל אחד שואל את עצמו האם מעשהו של הילד הוא באמת עבירה או שמא זו מצווה גדולה וחשובה מאין כמוה.

חיימק'ה סיים את וידויו. אחריו הגיע ילד בן שתים עשרה שרצה לעלות ולהתוודות על מעשיו. אמר רבי ישראל משקלוב: "די, יותר אני לא צריך", הוא תופס את חיימק'ה, "בוא הנה, בוא איתי ליד המעקה", כולם עוקבים אחריו במתח: מה הוא רוצה לעשות לו? לזרוק אותו למים כי שיקר? הם מתקרבים למעקה, מתחתיהם הים סוער וגועש, האוניה מיטלטלת.

הוא מרים יד אחת כלפי שמים, ואת השניה הוא מניח על כתפו של חיימק'ה וצועק: "ריבונו של עולם, היום בלילה כל עם ישראל אומרים בסליחות את הפיוט: "פנה נא אל התלאות ואל לחטאות", הם אומרים: 'ריבונו של עולם, תפנה בבקשה את המבט שלך לתלאות, לצרות והייסורים שעם ישראל עובר "ואל לחטאות", אל תסתכל על החטאים שלנו', אבל אני, ישראל משקלוב מבקש ממך: אנא, ריבונו של עולם, היום בבקשה באופן חד פעמי 'פנה נא לחטאות'! תסתכל על החטאים של הילדים המתוקים שלנו, ואל תסתכל על התלאות, ובזכות זה תוציא אותנו ותציל אותנו ממוות!!!"

בבת אחת נח הים מזעפו, והסערה הפסיקה.

ויהי לפלא.

(מעובד מתוך הרצאה של הרב ישראל מאיר שושן שליט"א)

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד