החלום האמריקאי

כשאסף לוטן, 30, מקצרין, סיים את שירות הקבע כקצין בצנחנים, הוא עלה על מטוס לניו יורק. "רציתי לחיות את החלום האמריקאי", הוא מספר. "עניין אותי להצליח ולעשות כסף, והדבר האחרון שחשבתי עליו היה רוחניות".

לוטן התאקלם ב"עיר הגדולה", והפך למנהל מכירות במשרד פרסום ניו יורקי. "מוניתי לטפל בתקציבי הפרסום של אנשי ה"צווארון הלבן" של העיר. הכסף היה טוב, החיים שלי סבבו סביב בילויים, מכוניות ועוד. ראיתי את עצמי נשאר באמריקה כל חיי. מבחינתי ויתרתי על החיים בישראל".


השירות הקרבי לא חיבר אותך לארץ?

"תמיד חשבתי שלהיות יהודי זה כמו להיות אזרח אירופאי, או אמריקאי. מי שגדל בארץ כחילוני, חי באשליה שאנחנו עם ככל העמים, אלא שאנחנו סובלים יותר, כי הכלכלה גרועה ויש לנו הרבה מאוד אויבים. בניו יורק נחשפתי לעובדה שיש משהו ביהודים – שאין בעמים אחרים. שם רואים את זה בבירור. רוב הלקוחות העשירים שטיפלתי בהם, היו באופן מפתיע – יהודים. רוב אנשי המדע, הכלכלה והאומנות בעיר התבררו כיהודים גם הם. הייתי צריך להגיע לארה"ב כדי שיפתחו לי העיניים. משום מה אנחנו עיוורים ולא מבינים מה הביג דיל סביבנו, ומחפשים להידמות לשאר העמים".


ובכל זאת חזרת בתשובה – כיצד?

"ככל ששהיתי יותר זמן ברדיפה אחרי כסף והנאות, כך החלה להתגבש תחושת ריקנות ובדידות. התחלתי למאוס בחומריות, וחיפשתי תשובות. תוך זמן קצר יצא לי להכיר אדם חסיד חב"ד, שסיפר לי כיצד היהדות שינתה את חייו. במהלך אותה השיחה הייתי אדם חומרי לחלוטין, ועד היום לא ברור לי כיצד זה קרה שנפלט לי מהפה: "אחי, תדע לך שבא לי להתחזק". כאילו שהלב שלי כבר ידע את מה שהמוח עוד לא הבין. כעבור יומיים הוא הפתיע אותי בדירה בברוקלין. היו לו בידיים זוג תפילין, טלית, סידור וספרי קודש. "קניתי לך את זה במתנה", הוא אמר. הייתי בשוק מזה שאדם זר היה מוכן להשקיע בי בצורה כזאת. הוא הראה לי כיצד מניחים תפילין, וככה התחלתי להתפלל בדירה שלי כל בוקר לפני העבודה. להפתעתי, אפקט התפילין היה מטורף. התחלתי להתרומם"

במעבר חד ממשרד פרסום בניו יורק למגורים בבני ברק

"כשנה לפני שהחל אצלי כל תהליך ההתקרבות, בשיטוט מקרי יצא לי לראות סרטון יו טיוב של הרב יוסף צבי בן פורת. הוא דיבר על היחסים בין היהודים לפלסטינים, ומשהו נגע בי – למרות שהייתי רחוק מהיהדות. הוא דיבר מהלב, דיבר אמת. כשהחל תהליך ההתחזקות, נזכרתי בו והתחלתי לבדוק מה עוד יש לו לומר. במקום לצאת לבילויים בניו יורק, הייתי יושב שעות ומקשיב להרצאות של הרב באינטרנט. בשלב מסוים הבנתי שאני לא במקום שלי. הנשמה התעוררה. כשהגעתי לארץ שמחתי לגלות שהרב בן פורת, שהכרתי מהיו טיוב, הוא גם ראש ישיבה המקבלת אליה אנשים שרוצים להתקרב ליהדות".

אין געגועים לחיים הטובים בניו יורק?

להיפך, אני עד היום מלא הכרת טובה לה' שתפס אותי בפינצטה ומשך אותי אליו. זה חסד גדול. כשרצים במבוך הזה של רדיפה אחרי הנאות וחומריות פשוט אי אפשר לראות. אם אין כח חיצוני שמגיע ופותח לך את העיניים – אין לך סיכוי לצאת מזה. היום אני גר בבני ברק עם אשתי הטריה ומזכיר לעצמי כל יום שאני אשכרה יהודי. זה מתנה גדולה. ממש לא ברור מאליו".

 

"מאסתי בחי הלילה של L.A"

ד"ר אילי קייס ,32, גדל כנער טיפוסי בלוס אנג'לס. "מגיל צעיר נשאבתי לעולם חיי הלילה", הוא מספר. היו לי פרוטקציות בכל מקום, ארגנתי מסיבות, לא היה חסר לי כלום, כמ שחשבתי". בהמשך הוא התפתח והפך להיות הפיזיותרפיסט האישי של העשירון העליון בבוורלי הילס. "הייתי מטפל באנשי ה- A list. היו מגיעים אלי מפורסמים, ספורטאים, בימאים וכל המי ומי של הוליווד. אבל עם הזמן גיליתי שעולם הזוהר כבר לא מרשים אותי. חיפשתי משהו עמוק יותר. משמעות לחיים שלי".

הייתה לך זיקה למסורת מבית?

"נולדתי בלוס אנג'לס להורים ששמרו על אורח חיים מסורתי בסיסי. בערב שבת היה קידוש ואחר כך טלוויזיה. למדתי בבתי ספר ציבוריים, אבל בתוכי מאוד הערכתי את המסורת היהודית שראיתי בבית. ידעתי שארצה להמשיך אותה, רק לא ידעתי איך".


מה הייתה נקודת המפנה בחייך?

"בגיל 21 החלטתי ללכת ללמוד בקולג' בהוואי. החברים ללימודים ידעו שאני יהודי, והחליטו למנות אותי לנשיא מועדון "הלל", שאחראי על הפעילויות היהודיות בקמפוס. וכך, מבלי שהתכוונתי, הפכתי בן לילה ל"דובר" הרשמי של העולם היהודי, כשאני בעצמי לא מכיר אותו כל כך. התפקיד גרם לי לדעת יותר על היהדות – מאחר והייתי צריך לארגן מסיבות חנוכה, פורים ואפילו ליל סדר.

לאחר מכן הגעתי לישראל במסגרת פרויקט "תגלית". פגשתי קרובי משפחה שלא ראיתי הרבה זמן, גיליתי שהם מחוברים ליהדות וזה גרם לי לתחושה טובה שקשה להסביר. אמרתי לעצמי שאני רוצה שגם המשפחה העתידית שלי תיראה כמוהם. באותו ביקור הבנתי שאם אני רוצה להנחיל לילדיי את המסורת הזו, עלי להוות דוגמא אישית, ולכן עלי להתחזק וללמוד עוד. ראיתי מה קרה במשפחות אחרות בLA  שלא השקיעו בחינוך ליהדות, וילדיהם איבדו את המסורת לגמרי. לא רציתי שזה יקרה גם אצלי.

לקחתי על עצמי שמירת כשרות, ובהמשך הגיעה שמירת שבת. חיפשתי בת זוג שגם היא מתקרבת ליהדות. במהלך חיפושיי, שמעתי מאחת הבחורות, שהדבר הכי טוב שהיא עשתה בחיים, היה ללמוד במדרשה בישראל, דבר ששינה את חייה, כך עלה בי לראשונה הרעיון לנסוע לירושלים לישיבה. היום אני יכול לומר שזו הייתה אחת ההחלטות היותר טובות שעשיתי בחיי".


כיצד הגיבה המשפחה?

"בחודשים הראשונים בישראל, במהלך בדיקת מספר ישיבות, אמא שלי נפטרה. זה לא היה פשוט עבורי. התחלתי להגיד עליה קדיש בהדרכת הרבנים. ביני לבין עצמי תהיתי מה היא חושבת על זה. באחד הלילות היא הופיעה לי בחלום והייתה נראית נלהבת ושמחה. היא חייכה אלי בגאווה ואמרה: "תמשיך להגיד קדיש". הבנתי שזה עושה לה טוב וזה חיזק אותי".

 

"ברגע של קושי הרמתי ראש לשמים ודיברתי עם אלוקים"

גבריאל ויתקין ,26, היה סטודנט לתואר שני באוניברסיטה בסיאטל, בבית מסורתי. "תמיד חשבתי לעצמי שיש אלוקים, אבל לא הרגשתי את הנוכחות שלו בחיים. למעשה, חיפשתי משמעות לחיים במקומות שונים לחלוטין, עשיתי הרבה מדיטציות".

"הייתי תלמיד בשנה הראשונה ללימודי תואר שני. זו הייתה תקופה בה מאסתי במציאות שלי. לא היה לי טוב, רציתי לברוח משם, אבל לא ידעתי להניח את האצבע על הנקודה שבגללה הרגשתי את תחושות הדיכאון. בשלב מסוים הגעתי למצב של משבר. לא ברור לי למה, אבל ברגע של קושי הרמתי את הראש לשמים ודיברתי עם אלוקים. לא ידעתי להתפלל, אבל ביקשתי שיראה לי את הדרך הנכונה. זה היה בין ראש השנה ליום כיפור".

איך הגיבו האנשים מסביב?

"בהתחלה הם לא הבינו מה עבר עלי. בצעדים איטיים התחלתי להתקרב, בהמשך אזרתי אומץ והתחלתי לחבוש כיפה בקמפוס, ובהמשך גם ציצית. מצאתי את עצמי מתחיל לדמיין את החיים כלומד תורה ואתקרב לאלוקים, ובשלב מסוים פשוט החלטתי להפוך את הדמיון למציאות. החלטתי לקחת הפסקה של שנה מלימודי התואר השני. המשפחה שלי התנגדה בכל תוקף לרעיון, אבל ברגע שראו שזה מגיע ממקום אמתי, הם החלו לתמוך. ואז טסתי לירושלים, והתאהבתי בישראל".

כיצד נראה היום שלך בישיבה?

"אני לומד גמרא, הלכה והשקפה יהודית, וממש נהנה מזה. אין לי שום דאגה על הראש ואני באמת יכול להתרכז בהתקרבות לה'. הישיבה מספקת לי הכל: מגורים, אוכל, מקלחת חמה וחברים ללמוד איתם. כל יום אני גם עושה "התבודדות". זה הזמן ביום שאני הכי מצפה לו, כי אני מדבר עם הקב"ה ומספר לו מה עבר עלי במשך היום. אני תמיד אומר לחברים מארה"ב שמתקשרים לראות מה קורה איתי: There is nothing sweeter then talking to your creator".

אתה לא מתגעגע למדיטציות?

"לימוד גמרא זה המדיטציה הכי טובה שעשיתי"