אתה מוזמן לטעום

בא לגלות כיצד מנחה אותנו התורה לנהוג כשאנו לא יודעים בבירור מי הבעלים של החפץ
shutterstock - מסע מרתק בגמרא בבא מציעא (הגדל)


היה
זה עוד יום שגרתי באולם הנוסעים בשדה התעופה בן גוריון . דוד עמד לצד מזוודתו והמתין בסבלנות לטיסה שלו שאמורה היתה לצאת בעוד זמן קצר . פתאום, בתוך כל ההמולה, הוא שומע קול צועק אליו מאחור: ''אדוני'' ''אדוני'', הוא מביט לאחור ורואה קשיש שמתקרב אליו בצעדים איטיים וצועק לו ''אדוני, השעון שעל היד שלך, הוא שלי, חשבת שלא אתפוס אותך? '' דוד לא האמין למשמע אזניו, הוא גנב את השעון? ? אך הקשיש לא הרפה ואיים לקרוא לכוחות האבטחה במקום אם דוד לא יחזיר לו את השעון מיד . היתה זו סיטואציה בהחלט מוזרה: דוד היה בטוח במיליון אחוז שהשעון שלו, בעוד הזקן היה בטוח אף הוא כי זהו השעון שלו .

מה דעתך? מי צודק? אם היו שואלים אותך מה לעשות, מה היית אומר? יש לנו דרך לבדוק מי דובר אמת או מי טועה?

נעבור לסיטואציה אחרת:

נורית, מוכרת בחנות תכשיטים ידועה, גילתה באמצע היום שרשרת זהב, כנראה של לקוחה, שנשכחה בחנות על גבי דוכן התכשיטים . לא היה לה הרבה מה לעשות, לכן היא תלתה פתק קטן על דלת החנות המזמין את המאבדת לבוא לקחת את השרשרת שלה . בתוך כמה דקות, נכנסו לחנות שתי לקוחות, שתיהן לא זכורות לנורית, שתיהן אומרות כי השרשרת האבודה שלהן . נורית לא ידעה מה לעשות, למי היא צריכה להאמין? אחת מהן משקרת או טועה, אך כיצד תדע מי זאת?

לדעתך, מה עושים? למי היית ממליץ לה לתת את השרשרת?

כדי לדעת מה לדעת התורה עושים במקרה כזה, עלינו לצלול לתוך סוגיה תלמודית עמוקה ורחבה במיוחד, העוסקת בדיני ספיקות ממוניות ולדלות חלק קטן ממנה הנוגע למקרים שלנו .

המשנה בתחילת מסכת בבא מציעא, מספרת סיפור המוכר לרבים מאתנו:

/משנה/ . שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה . זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי . זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו .

 ''שנים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי, זה אומר כולה שלי'' כלומר, אומרת המשנה, באים לפנינו שני אנשים זרים האוחזים יחד בבגד או חפץ כלשהוא (הטלית היא כמובן רק דוגמה) כל אחד מהם אומר בביטחון מלא: ''כולה שלי'' – החפץ או הטלית רק שלי ואילו השני שמחזיק יחד איתי בטלית הוא טועה/שקרן/גנב והיא כלל לא שלו, מה עושים? כיצד יחליט בית הדין למי שייכת הטלית?

פוסקת המשנה - ''יחלוקו'' . כלומר, על בית הדין למכור את החפץ ולחלק את ערכו לשניים, או לחתוך את החפץ כאשר שייך גם כך, ולתת לכל אחד מהם חצי .

מדוע? האם זהו נוהל הגיוני? הרי באופן כזה אף לא אחד מהם קיבל את שלו?

רש"י, הפרשן הגדול, מסביר זאת בהסבר שיבהיר גם לנו את התמונה ביחס לשני המקרים שסיפרנו:

שנים אוחזין בטלית - דוקא אוחזין, דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה, שאילו היתה ביד אחד לבדו, הוי אידך המוציא מחבירו, ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו, ואינו נאמן זה ליטול בשבועה .

הוא אומר, כי אם הטלית היתה אצל אחד מהם לפני שהתעורר ביניהם הוויכוח, לא היתה המשנה מורה לנו לחלק ביניהם את החפץ . מדוע? משום שהכלל התלמודי קובע ''המוציא מחברו עליו הראיה''- אדם המעוניין בוויכוח או בטענה שהוא מעורר להשיג חפץ שכרגע נמצא אצל השני ולטענתו יש להוציא אותו מהשני ולהביא לו את החפץ, עליו לבסס את דבריו בהוכחות בכדי שנאמין לו ורק כך יוכל לזכות בחפץ שבו הוא מעוניין .

ייתכן, שכאשר נאמר לו את הדין הזה, הוא יבוא אלינו בטענות ויגיד: הרי גם לשני אין הוכחות שהחפץ שלו? מדוע אתם מפלים אותי?

יסבירו לו בבית הדין את ההיגיון הקובע בנוסח התלמוד:

בבא קמא מו עמוד ב א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: (שמות כד) מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם . מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא!

כלומר: רבי שמואל בר נחמני מחפש אחר המקור לדין זה שהמוציא מחבירו עליו להביא ראיה וחשב מלכתחילה ללמוד זאת מתוך הפסוק ''מי בעל דברים יגש אליהם'' העוסק במינוי הדיינים ולפרש את המילים ''יגש אליהם'' - ''יגיש ראיה אליהם'' וממילא יהיה לנו מפסוק זה מקור כי ''בעל הדברים'' = התובע, המוציא מחבירו, הוא זה שנזקק להוכיח את טענותיו . אך על כך תקף אותו רב אשי: מדוע צריך פסוק? הרי זו סברא פשוטה - ''מי שכואב לו הכאב, הוא זה שהולך לרופא'' .

כלומר, אתה, שמעוניין לשנות את המצב וחותר להעביר את החפץ מחברך אליך, אתה זוא זה ש 'כואבת' לך המציאות העכשווית, לכן אתה הוא שצריך לספק את התרופה ולהביא הוכחות, משום שלשני אין כל צורך בדיון הזה כל עוד שהחפץ נמצא אצלו .

מובן?

זהו הכלל שתקף בכל מקרה בו אדם אחד מחזיק ברשותו דבר מה ובא אדם אחר ומעוניין בטענות שונות ומגוונות להוציא ממנו את הדבר . לכן, בסיפור המריבה של דוד והקשיש, נאמר לקשיש: כל עוד שהשעון ענוד על ידו של דוד ואתה הוא זה שמעוניין לשנות את המצב ולהעביר אותו אליך, עליך מוטלת חובת ההוכחה שהשעון אכן שלך וכל עוד שלא תספק את ההוכחות לכך, השעון יישאר במצבו העכשווי- על ידו של דוד .

לעומת זאת, במקרה השני, בו מתווכחות שתי הנשים על השרשרת האבודה והשרשרת לא נראתה אצל אף אחת מהן קודם לכן, אנחנו נמצאים בסיטואציה דומה מאוד לסיפור המשנה על השניים האוחזים בטלית ורבים על הבעלות עליה, מקרה שלגביו פוסקת המשנה את הדין: ''יחלוקו'' .

אך מדוע? האם זה נראה לנו הגיוני לחלק את השרשרת בין שניהם?

ההסבר על פי רש"י הוא, כי כאשר אף אחד מהמתמודדים על הטלית/ שרשרת לא מספק ראיות והוכחות לבעלותו ואף לא אחד מהם החזיק קודם לכן בחפץ, בית הדין עומדים מול מציאות בה אין לפניהם כל סיבה לקשר בין אחד מהם לבין החפץ אלא מכוח העובדה שהם טוענים ודורשים את הטלית או השרשרת, לכן הזכות של שניהם שווה בפני בית הדין והאפשרות היחידה לממש זאת בפועל היא על ידי חלוקה שווה של ערך השרשרת או הטלית בין שני המתווכחים .

פרשנים שונים, העוסקים בדין הזה, עוסקים דנים ומעמיקים רבות בשאלה, מהו העיקרון העומד מאחורי פתרון החלוקה, האם זוהי סוג של פשרה בין שני הצדדים, או שאולי בית הדין מבצעים חלוקה מסיבה אחרת לגמרי, משום שכאשר שני בני אדם מציגים עמדת כוח שווה ואין לאחד יתרון על חברו, אנחנו רואים כל אחד מהם כאילו באמצעות דבריו וטענתו הוא מחזיק בחצי . . .

מה דעתך? רוצה להבין ולהעמיק עוד? רוצה לטעום עוד? פנה עוד היום כאן באתר, אך דע מראש, שלא תגיד שלא אמרנו קודם: זה ממכר!

שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד