לולא תורתך שעשועי – אז אבדתי בעוניי

הגר"י שליט"א חלה לפני כשלש וחצי שנים במחלת ה"אי אל אס", מחלה אשר בה ניטלים מן האדם כמעט כל כוחות הגוף, ואין אפשרות להזיז אבר כל שהוא, אפי' כח הנשימה ניטל במחלה זו, עד שיש צורך במכונת הנשמה צמודה, בבחינת "כל הנשמה תהלל ק-ה – על כל נשימה ונשימה". רק העיניים נותרו לו לפליטה, ועל ידם מתקשר הוא עם סובביו דרך מחשב מיוחד ויקר ערך, "חסד שבדין".

 

בספר דרך ד' לרבינו הרמח"ל ביאר באופן ברור את הנהגת ד' בבריאה, ומי שלא עיין בו חי בערפל, תוכן הדברים שרבינו כותב שם כך הם, שעד מתן תורה העולם התקיים בחסד שהוא שפע מן השמים, ואילו לאחר מתן תורה העולם נידון במשפט לפי המצוות שישראל עושים, ורק ע"י זה יורד השפע להם ולעולם.

 

דבר נוסף כתב שם, שהקב"ה דואג ומכוון שירבו זכויותיו של עם ישראל, והנה בזמן המקדש, שראו גילוי שכינה בחוש באופן שעשיית המצוות לא הייתה קשה עליהם, א"כ ממילא הזכות שנצברה אז מן המצוות היתה נמוכה יותר, וכמו כן באותו הדור כל חטא היה חמור מאד כי היה לפני המלך, ומטעם זה עם ישראל הפסידו אז הרבה מזכויותיהם.

 

מאידך גיסא, במצב שעם ישראל בצרה ובהסתר פנים, אזי אמנם מפסידים שמתמעטים עושי מצווה, וגם ההשגות וההבנות בתורה פוחתות, ברם מצד שני זכות מצוותיהם בשעה זו רבה, וכן יש להם כפרת עוונות בגלל צרותיהם.

 

ובאמת מצב זה אינו רק ביחס לכלל, אלא גם אצל כל אדם באופן פרטי. שלפעמים יש יותר זכויות בטובות ופעמים בצרות, והקב"ה עושה הכל לטובה.

 

וכידוע, דוד המלך ע"ה סבל שנים רבות מימי חייו, וכפי שאמר (תהילים ס"ט ט') "מוזר הייתי לאחי", ושיכל את שני בניו אמנון ואבשלום, והיו לו מלחמות עם שאול ואויבים מבית ומחוץ, ולמרות זאת אמר (שם כ"ג ו'), "אך טוב וחסד, ירדפוני כל ימי חיי", ואין זה אלא מפני שידע שהכל לטובתו כדי שירבו זכויותיו, ולכן קרא לזה "אך טוב וחסד ירדפוני", ומבואר מכך שחסד ד' נמצא גם בעת צרה ואלוקים חשבה לטובה. אף אנכי שר ומהלל את בוראי על כל אשר גמלני.

 

שאלה ב': מה נאמר לאלה שמרגישים ש"קשה להם"?

תשובה: מאחר ולא פורט בשאלה באיזה קושי הדברים אמורים אתאר בקצרה מעט מן הקשיים שאני חווה יום-יום, ואיך בכ"ז אני מחזק את עצמי. אקווה שהדברים יוכלו לחזק אף אחרים בקשיים שלהם.

 

הנה לצערי עקב המחלה הקשה, אין הגוף נענה לי ואני נאלץ להשתמש במזרון ששימושו מכאיב ביותר. כמו כן, הטיפול בשמירה על מעברי נשימה פתוחים מייסר כמחט בבשר החי. אך כל אלה אקבל באהבה, וראה עניי ועמלי ושא לכל חטאותי.

 

החלק הקשה ביותר במצבי הוא שכל אלה מקשים על הלימוד, על ההגות בתורה. אך מאידך גיסא מאפשרים לי להתגבר ולזכות באושר גדול הרבה יותר, ואף שהרבה פעמים לא מבינים שאני רוצה לדבר, וגם כשכבר מבינים שרצוני לדבר, אין זה פשוט כלל להבין את רמיזות עיני, ורק כשאני יושב מול המחשב המשוכלל – שרושם כל אות שאני מתבונן בה, מבינים את כוונתי אל נכון וגם זה בבחינת "מילה בסלע שתיקה בתרי".

 

מה שבעזרת ד' איני נשבר, הוא מחמת שאני מתחזק באמונה תמימה שהכל לטובה, כמו שהבאתי לעיל בשם הרמח"ל ובזכות הגדולה והידיעה שלפום צערא אגרא וכך שכל שיש לי זה עולמה של תורה ותו לא.

 

עוד אני מתבונן הרבה בגילוי שכינה מצוי מאד, ובפרט בלימוד התורה, כגון שאדם עמל בסוגיה, ופתאום צץ לו רעיון מכיוון אחר, וזה הרי גילוי שכינה ממש, שהקב"ה רואה את מחשבותיו ונותן לו חכמה שמאירה את כל הסוגיה באור יקרות.

 

אני מתחזק באמונת הורי זצ"ל שהייתה חזקה ואיתנה כברזל בכל המצבים.

 

אני מתחזק בתפילה, כפי הנאמר "קרוב ד' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".

 

אני מתחזק בתורה, כהנאמר "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

 

עיקר העיקרים הוא, לא להתייאש מרחמי ד', כי תשועת ד' כהרף עין ובעיקר שייסורים שכבר עברו, הרי מתנה הם. ולפ"ז בשעת הייסורים, צריך האדם להפקיר את גופו לרצון ד', וזה מקל את הייסורים שכולם עם חשבון לטובה, וכשהוא לא מתנגד, גם מבחינה נפשית יש לו הקלה בייסורים. זה קשה אבל זו הדרך היחידה להקל. זה פענוח החידה שנראתה סתומה. אלו הם ייסורים שהפכו לאהבה.

 

בנוגע לתפקידי האישי, הרי הוא כמאז ומקדם, לעשות רצון בוראי ולקיים את מצוותיו, להתענג בחכמת תורתו הנפלאה, ולטעום מצוף אמריה. בנוסף לזאת משתדל אני לעשות מה שיעצוני כמה מגדולי הדור שליט"א לכתוב מאמרים שיביאו תועלת וחיזוק לציבור, והרי עצתם מתקיימת לפניכם. ולולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי, ושמא לספר זאת לכולם, להודיע ערכו של הרגע חולף, לתת כלי התמודדות ולחדד מבט על הסבל, מי יודע אם לא לעת כזאת הגענו אל מול המלכות: ומלוך על כל העולם בכבודך, עלי ועל כל העולם. אולי אף זה מתפקידי לעת כזו.