החייל העייף

"היהודי לומד מוסר השכל מכל מעשה או מאורע שהוא שותף להם, או שומע עליהם", קל וחומר, כאשר המעשה אירע עם גדול הדור", שח הגה"צ ר' שמואל צבי קובלסקי זצ"ל מספר שנים לפני פטירתו. היה זה בשעת אמירת שיחת חיזוק בעניין לימוד התורה, ובתוך הדברים סיפר הרב קובלסקי זצ"ל כי בהיותו בחור צעיר לימים הוא נתקל במחזה מדהים בביתו של אחד מגדולי הדור.

 

אותו אדם גדול ישב על מרפסת ביתו כשגמרא לפניו, והוא רמז לאחד הנוכחים שיגיש לפניו כוס מים כדי להרוות את צימאונו. והנה, הצדיק נטל לידיו את הכוס, שתה ממנה והשעין את ראשו לאחור כדי לנוח קמעא. אני הבחנתי כי משהוא מוזר התרחש מול עיני אך לא ידעתי מהו. לאחר מספר שניות, התעוררה בי המחשבה כי הצדיק שתה את הכוס בלא לברך ברכת "שהכל נהיה בדברו!"

 

"קפאתי על מקומי", סיפר הרב קובלסקי זצ"ל, "היתכן? גדול הדור אינו זוכר לברך ברכת שהכול נהיה בדברו. הרי זו הברכה הראשונה שילדים קטנים לומדים לשנן אותה.

 

דקות ארוכות עמדתי מן הצד והתבוננתי. לאחר מכן שאלתי את האנשים הנוספים שהיו בבית הצדיק, האם לפני כן הוא שתה מים, או אכל דבר מה שברכתו שהכול נהיה בדברו, אך הם ענו בשלילה. הם סיפרו כי הוא שקוע בגמרתו זה שעות מספר וכל מאכל או משקה לא בא לפיו מאז החל ללמוד.

 

חלפו עברו להם מספר שנים, וביום מן הימים זכיתי להתלוות אליו לטיול רגלי שאותו הוא ערך במצוות הרופאים.

 

שתיקה ארוכה שררה בינינו. הילכנו באטיות ליד עצי פרי נושאי רוח עסיסי שהשיב את רוחו של הצדיק. לפתע עצר הצדיק מהילוכו, כשהוא פונה אליו ואומר: "שמואל צבי, האם אתה זוכר שלפני מספר שנים עמדת והתבוננת בי כיצד אני שותה כוס מים בלא לברך ברכת שהכול? זוכר איך עמדת לידי כשכולך השתאות ופליאה? ובכן אגלה לך דבר מה. באותו יום שקעתי בסוגיה עמוקה וסבוכה. השקעתי בה את כל מעיני. כאשר בקשתי את כוס המים, הייתי במצב של אפיסת כוחות מוחלטת. העיון וההתעמקות בדברי הגמרא, החלישו את כוחי במידה כזו שחשתי כי אם אתאמץ להוציא מפי את מילות הברכה, אסכן את נפשי! משום כך לא ברכתי על כוס המים". עד כדי כך השקיע עצמו אותו גדול בלימוד התורה. כל חושיו וכוחותיו מוצו עד תום.

 

בקשר לכך מעניין להביא מדברי ראש ישיבה נכבד שסיפר את הדברים הבאים:

 

"היה זה לפני שנים רבות", סיפר ראש הישיבה. "בנסיבות מסוימות נאלצתי לשהות זמן מה בארצות הברית. הימים, ימי מלחמת וייטנאם שתבע מהצבא האמריקני קורבנות ופצועים רבים. באחד הימים סרתי לבית הבראה והחלמה לפצועי המלחמה, כדי לבקר בחור יהודי שנפצע באחד הקרבות, שקרוביו בארץ ביקשו שאבקרו. דיברתי עם הבחור ותוך כדי שיחתנו יצאנו אל מרפסת חדרו כדי לשאוף אוויר צח.

 

"כאשר עמדתי על המרפסת והבטתי מטה, צדה עיני מראה מוזר. בתוך בליל הרופאים, האחיות והפצועים, הסתובב אדם לבוש בבגדי חולה. בתחילה חשבתיו לאחד הפצועים הקלים שכבר מאושפז מספר ימים, שיצא אל מחוץ לכותלי בית החולים כדי להתאוורר קמעא. אך לאחר התבוננות קלה הבחנתי כי האיש אינו מדדה בעזרת קביים, גם תחבושת אינה עוטפת את ראש, ידו אינה מגובסת, עמוד אינפוזיה אינו נגרר אחריו, ובכל זאת הרי הוא מהלך בבגדי חולה.

 

בעזבי את בית הרפואה, שוב ראית את אותו אדם מהלך בלובי בזריזות ובמהירות, משוחח בטלפון, רוכן, נעמד באחת, וממשיך להלך. בקיצור אדם בריא לחלוטין. לא הבנתי מה עושה אדם כזה בבית החולים.

 

כעבור ימים מספר, שבתי לבקר את החייל הפצוע, שביקש ממני להסיעו עם כסא הגלגלים אל גינת בית החולים. פרחים, דשא ירוק ועלי שלכת הטיבו על מצב רוחו של החייל שהלך והתאושש. והנה, באחת מפינות החמד של הגן, על ספסל עץ, ישב אותו אדם והביט בנו. הוא התעניין בכנות לשלום החייל שהובלתי בכסא הגלגלים, ולאחר שיחה קצרה שאלתיו בעדינות, מדוע הוא זקוק לשהות בכותלי בית החולים, "ב"ה הנך נראה בריא כאחד האדם. מה לך פה?" שאלתי אותו.

 

אנחה עמוקה נפלטה מקרבו של האיש ובסיומה הפטיר לעברי: "רבאיי, אני חייל עייף". "הוא דווקא עשה רושם של בחור עם דעה צלולה, אבל לעולם אי אפשר לדעת", שח ראש הישיבה. חשבתי לסיים את השיחה, כאשר החייל החל להסביר. "אני הגעתי לכאן, היישר מהקו הראשון של החזית. מיום ליום התמעטו שורות חיילי הפלוגה שעמה נלחמתי. זה נהרג, רעהו נפצע, אחר נעדר, כך יום אחר יום. למרות האבדות והתמעטות החיילים, משימתנו נותרה כשהייתה בלא שקיבלנו תגבורת כלשהי. בעקבות כך הלך וגבר הנטל והעול על כל אחד מהחיילים הנותרים. הדברים הגיעו לידי כך, שכל אחד מאתנו היה צריך לעמוד על רגליו במשך עשרים שעות רצופות, וגם בארבע שעות השינה שנותרו, היינו צריכים לישון עם חגור מלא, בדריכות גבוהה. כך, שעה אחר שעה, יום אחר יום.

 

"פעם אחת", המשיך החייל לספר "הגיע תורי להניח את ראשי על פיסת סלע ולתת תנומה לעפעפי הלאות. תוך שניות, שקעתי בשינה עמוקה. כעבור ארבע שעות, הגיעו חברי להעיר אותי, אלך כל מאמציהם עלו בתוהו. צעקות, דחיפות, מים על הראש, ניעורים ופעולות נוספות לא השפיעו עלי. ישנתי כמו תינוק בעריסה. בכל אותו הזמן נמשך הקרב בינינו, אש תופת ניתכה מכל הכיוונים, וחברי מיהרו להזעיק צוות רפואי כדי לפנות אותי לבית החולים. כאן, הוברר לרופאים, כי כל מערכות גופי קרסו. הן לא עמדו בעומס. ישנתי מספר ימים רצופים, ומאז למרות שאני מתפקד כרגיל, כפי שראית, אני עדיין נתון במשמרת כדי לבדוק שחלילה לא נפגעה מערכת חיונית כלשהי. נפרדנו", סיפר ראש הישיבה, "ואת הלקח ששאבתי מאותו חייל, אני רוצה לפרוש בפניכם".

 

פעמים רבות קראתי את דברי הרמח"ל האומר כי בלימוד התורה ישנה דרגה שבה הלומד מרגיש את עצמו כאנשי הצבא במערכותיהם. תמיד, ידעתי ושיננתי משפט זה, אך כאשר נתקלתי באותו "חייל עייף" כפי שהוא הגדיר את עצמו, הבנתי את פשר הדברים. על היהודי לחוש, כי לימוד התורה הוא המשימה הראשונה במעלה העומדת בפניו, וכך הוא יוכל להתמיד בלימודו למרות הקשיים וההטרדות העלולים לצוץ בדרכו.

 

האמת, כי במידה זו ניתן גם להבחין לא פעם בשיעורי התורה. כאשר אל השיעור מצטרף יהודי העמל קשות לפרנסתו במשך שעות היום, ולפנות ערב בסיום עבודתו המפרכת, בטרם יסור אל ביתו כדי לחלץ את עצמותיו, הרי הוא פוסע אל בית המדרש, כשבגדי מלאכתו עדיין עליו, מתיישב ליד השולחן, פותח את הגמרא בידיו המיובלות ובעיניים רעננות ומשתוקקות הוא לומד את הגמרא, שומע את דברי מגיד השיעור ומתמלא חיות.

 

אותו יהודי, כאשר הוא מתגבר על הלאות שאופפת אותו ועל העייפות שמתפקידה לעצום את עיניו, זוכה לכך כי כל עמלו וטרחתו מצטרפים גם הם לשכר הרב שהוא צובר לזכותו.

 

לומדי הדף היומי, המוסרים את נפשם בקביעות במשך ימים, חודשים ושנים, ללמוד דף אחר דף, פרק אחר פרק ומסכת אחר מסכת, וודאי שהזכות הגדולה הנגרמת מלימודם, נזקפת לזכות לעם ישראל. יהי רצון שנזכה בזכות לימוד התורה הקדושה לביאת משיח צדקנו, אמן. מתוך עלון מאורות הדף היומי]

 


מי שקרא כתבה זו מתעניין גם באלה – – –

 

 

 

הרב יהודה שיין, מכין את ילדי הקיבוצים בנגב לבר המצווה. בשנים האחרונות- מבחין בשינוי מהותי במי שאוכל מזון כשר.
ד"ר אליעזר (ליאון) אהרנפרייז פתח את דף הגמרא הראשון שלו בגיל די מבוגר. זה לא מנע ממנו להגיע להישגים מדהימים בהחלט

זה נשמע קצת מפחיד אבל מה אתם באמת חושבים שהמתים היו עושים לו ניתנה להם ההזדמנות לשוב לחיים למשך שעה אחת?