זאת התורה לא תהא מוחלפת…

אני עובד במחלקת הרווחה באחת מהערים החרדיות. לפני שבועות ספורים עלינו לכותרות, בעת שביתת העובדים הסוציאליים.

 

כשחזרנו לעבודה לאחר כשלושה שבועות השאלה הראשונה ששאלנו את חברנו לעבודה, איך עברו עליך הימים האחרונים? הסתבר כי חלקם השתתפו בהפגנות, וחלקם פשוט יצאו לטייל. אני חזרתי לבית המדרש, ועסקתי בהגשמת חלום משפחתי.

 

אבי סבי ז"ל כיהן כרב באחת הקהילות במערב גרמניה, בתקופה שבה החלה עלית המפלגה הנאצית לשלטון. בשעות הפנאי הוא עסק בחיבור פירוש לספר תהילים. הוא גם ניהל יומן מיוחד בו רשם לעצמו את השאלות ההלכתיות שנשאל על ידי בני הקהילה. תקופה קצרה קודם פרוץ מלחמת העולם השניה נפטר לבית עולמו, אשתו הרבנית שהרגישה כי החבל מתהדק סביב היהודים בקשה למלט עצמה מגרמניה, אך תחילה היא שלחה לבנה שכבר התגורר בארץ ישראל את כתבי היד של אביו, לצערינו הרב היא עצמה לא נצלה מגורלם המר של רבים מהיהודים שנהרגו על קידוש ד' באותם שנים מרות וקשות.

 

בנה – סבי שהתגורר בא"י בארץ ישראל, נהרג ב-1948 בשיירת הרופאים המפורסמת שעלתה להר הצופים. וכך עברו הכתבים לידי אחותו שהניחה אותם למשמרת בעלית הגג שבביתה. משך השנים נשכחו הכתבים מלב כולם, לפני מספר שנים לאחר שנפטרה דודתי ע"ה פנתה אלי בתה בבקשה: אתה אדם דתי תעשה עם זה משהו, והניחה בידי צרור דפים מצהיבים.

 

בכל פעם שאני עוסק בעריכה של כתבי ידו של סבי אני חש התרגשות מיוחדת, מעבר לחיבור שלי עם העבר המשפחתי אני רואה בחוש את מה שחונכנו תמיד כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת" (מתוך י"ג עיקרי האמונה). יושב לו במאה העשרים ואחת אדם ועובד על מורשת של סבו שנכתבה אי שם בראשית המאה הקודמת. והדברים חיים ונכונים כאילו נכתבו היום. וזאת משום שתורת ישראל אחת היא!