שלוש מילים בלבד!

הוא כמעט לא פתח את עיניו.

מוטל היה על מטה ישנה בפינתו של חדר לא גדול, גופו הצנום לא נע ולא זע, רק מצחו הרחב התכווץ מידי פעם. הבחור שסעד אותו בחליו, סקר פעם אחר פעם את החדר ביראת כבוד. לא היה הרבה על מה להסתכל. החדר היה מרוהט בדלות, שולחן, כסא, מנורה וארון ספרים.

אבל האיש לא היה פשוט כלל וכלל.

הוא היה תפוס בשרעפיו, ומבטו שהשתקף דרך משקפיו השחורים והעגולים – היה ממוקד נכחו, כמביט וחודר מעבר לקיר הלבן אל האין סוף, זהו האין סוף הנגלה רק למי שיש לו עיניים מיוחדות.

ניכר היה כי הלה מגדולי הגדולים, גם מתנוחתו הדרוכה של הבחור שישב על קצה הכסא ליד השולחן הפשוט, והמתין בדחילו ורחימו למוצא פיו של האיש ששכב במיטה.

ואז פתח הלה את פיו ואמר:

– בה.

הבחור נטל בזריזות את גליון הנייר שהיה על השולחן ועליו רשום משפט קצר, שלף עט מכיסו ורשם על הדף "בה".

מיד שב והזדקף על כסאו, ממתין בדריכות.

האיש ששכב על המטה המשיך:

– כן.

הבחור תיקן שוב את קולמוסו בין אצבעותיו, קירב את חוד העט אל הגליון הלבן, הכדורית החלה להתגלגל בעודו משרבט שתי אותיות: כף ונון.

ואז, הוסיף האיש השוכב:

– רק.

אמר ולא יסף.

הבחור הוסיף לדף את האותיות ריש וקוף, לחץ על נצרת העט וסגרה, הניח את גליון הנייר תחת ספר מזדמן, קם באיטיות מהכסא, פסע מספר פסיעות לאחור, אמר "שלום" ויצא.

פלוני שהציץ במקרה לתוך החדר, היה סמוך ובטוח כי זה עתה חזה בכתיבתו של קמיע מיוחד, או דף השבעה לשדים, והוא הביט על הגליון בזעזוע ובברכיים פקות, עד אשר הדלת נסגרה.

למחרת הבחור חזר אמר "שלום" והתיישב.

האיש שעל המיטה הנהן בראשו בקושי.

לאחר דקה אמר: "הא".

הבחור נטל את ה"קמיע" ורשם "הא".

– "מה".

מה.

– "דלא".

דלא.

כך חזר ונשנה המחזה המוזר במשך מספר ימים, אך לא היה זה קמיע, והאיש שעל המיטה לא השביע שדים.

היה זה הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל, בעל "חזון איש", שאת דברי תורתו אנו למדים רבות בגליונותינו.

באותה עת שבה התרחש מעשה זה, תקפה עליו מחלתו. מעודו היה חלוש, אך הפעם נפל למשכב ורופאו גזר עליו מנוחה מוחלטת, ולא נתקררה דעתו עד שציווה עליו שתיקה ללא תנאי. משראה את מצוקתו של ה"חזון איש" זצ"ל, וידע את חשיבותה של כל מלה לגביו, הוסיף: "כבוד הרב רשאי לדבר כל יום שלש מלים. שלש מלים בלבד. אף לא מלה אחת מעבר לכך.

נקל לשער, כי כל אדם במצב כזה היה מניח את החותם על פיו ושותק. מה אפשר לעשות. אבל ה"חזון איש" זצ"ל ראה את הדברים באופן שונה לחלוטין, וכי העומד למרגלותיו של הר יהלומים ואינו מורשה ליטול מהם כי אם שלשה יהלומים בלבד, יעמוד דומם? האם לא ייחפז לתפוס ככל שידו מגעת?! יום יום, העמיד ה"חזון איש" לפניו את אחד מתלמידיו, והקריא לפניו שלש מלים מתוך חידוש תורה שעמל בו, ובכל יום התווספו שלש מלים לגליון הנייר. שלש, ועוד שלש, ועוד שלש… ובסופו של דבר היה הגליון הלזה לסעיף קטן בספרו הגדול.

ומה היה קורה אם ה"חזון איש" זצ"ל היה ממתין עד לאחר החלמתו? וכי לא היה הדבר סובל דיחוי? או שמא לא היה זוכר את אשר חידש?

מבחינתו, שאלה כזו אינה ראויה כלל לענות עליה. שלש מלים של תורה! כל אחת מהן שוה יותר מכל העולם כולו – יותר מכל הזהב, הכסף, הפלטינה, הנפט והיהלומים שבכל רחבי תבל!

שלוש מלים של תורה!

שלוש מלים!

איזה אוצר!

עומד לו יהודי באמצע שנות חייו. מאחוריו עבר מפואר של לימוד תורה. פעם היה בישיבה, למד כהוגן, אחר כך… נו, טוב.

כאשר שואלים לדעתו, אם יאות להשתתף בשיעור דף היומי, הוא מכווץ את מצחו במין תנועת חשיבות, מפלבל בעפעפיו ועונה: "ארבעים דקות בלבד"? וכולו אומר כבוד.

ה"חזון איש" למד שלש מלים בלבד.

[מאורות הדף היומי]