ה"קצות" האחרון – מאורות הדף היומי

אחד הסיפורים הממחישים יותר מכל את הרדידות הרוחנית הנוראה ששררה בארצות הברית של אמריקה לפני עשרות שנים, מתמקד באותו יהודי שהיגר לארצות הברית והתארח אצל קרוביו. ביום הראשון לשהותו, הוצע לו כוס קפה מהביל, והוא, כדרכו בנדודיו, שאל: "החלב שבקפה, חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם?", "חלב עכו"ם", השיב בעל הבית ובלא טרוניה השיב את הכוס למטבח. רצונו של אדם – כבודו.

למחרת שב בעל הבית והגיש בפניו כוס קפה. זרחו פניו של האורח, בוודאי טרח המארח להשיג עבורו חלב ישראל, אך מתוך זהירות שאל: "החלב שבקפה, חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם?", "חלב עכו"ם" השיב בעל הבית בניחותא. תמה האורח: "וכי אינך זוכר שאמש…" "זוכר, גם זוכר", קטעו בעל הבית, "אבל כבר שהית יום תמים באמריקה, והייתי בטוח שתיאות לשתות חלב עכו"ם"…

באותה תקופה נהרו יהודים רבים, שבעי תלאות ונדודים, מלחמות ופוגרומים, אל ארץ החלומות, ארץ החופש, ושכרון החירות הכה בחושיהם וסימא את עיניהם, עד שכמעט לא ניתן היה לזהות בהם כי יהודים המה.

באווירה שכזו הילכו לתומם שני אנשים בחוצות ניו יורק. מכל עבר התנשאה אמריקה הגדולה, שהיתה נתונה בעיצומו של מאמץ איתנים למגר את האוייב הגרמני, להשמיד את גייסותיו, ולשחרר עמים מעולו. בצילם של בנייני ענק שדקרו את צחור השמים, פסעו השניים, הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל, ותלמידו הצעיר הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל. בליבו של רבי אליהו מאיר התרוצצו הרהורים ומחשבות: כאן, בעין החמריות, במוקד הגשמיות, תקום ישיבה! עשנה של ישיבת טלז מיתמר בשמי אירופה הדוויה, ועל אפרה ועל חרבותיה קום תקום ישיבה ביבשת אמריקה.

עודו מהרהר, הגיעו השניים למחוז חפצם, לחנות ספרי קודש. יהודי חביב, בעל פנים עגלגלות קידם את פניהם בלבביות, ומשראה רבנים הדורי פנים לפניו, החל להשיח בפניהם בפנים קודרות על המצב הרוחני העגום שבו שרויה יהדות אמריקה, ומבלי משים חיווה בצער רב את דעתו המלומדת, כי חלף-עבר לו עידן הישיבות, המהוות בית גידול לבני תורה. "כאן אין תורה!!!".

לבסוף, נזכר כי הוא משמש גם כמוכר ספרים.

– במה אוכל לסייע?

– חפצנו לקנות ספר "קצות החושן".

המוכר נדרש לאמץ את זכרונו תוך כדי דפיקות קצובות על השולחן, 'קצות, קצות, קצות', ולבסוף ננער ממקומו, התקדם אל קצה החנות כשהוא גורר אחריו סולם עץ גדול, הציבו, העפיל עליו למרומי החנות, ולאחר מספר דקות של פשפוש ומשמוש, שב מאובק כשבידיו ספר מאובק עוד יותר.

הוא התייצב מול הקונים, אך לא מסר את הספר לידיהם. הוא עצם את עיניו, לפת את ה"קצות" בשתי ידיו, הצמידו אל ליבו ודמעות זלגו על לחייו. הוא הביט חליפות בספר ובשני הקונים, התיישב על כסאו, פתח את ה"קצות", סגרו, ונעמד שנית. ניכר היה עליו כי הוא מתרגש מאד.

"אנשים יקרים", אמר להם בקול שנוק. "אני שותף כעת לאירוע בעל חשיבות היסטורית. אנו, במו ידינו, מנידים את כנפי ההיסטוריה, יוצרים את המשק. הרגע הזה לא ישוב עוד לעולם. זוהי הפעם האחרונה שספר "קצות החושן" נמכר ברחבי ארצות הברית של אמריקה!!! זהו ה"קצות" האחרון בכל היבשת. אין ולא יהיו יותר ספרים כאלו, אין ולא יהיו אנשים הזקוקים לספרים שכאלו. אתם, איפוא, מבצעים ברגע זה פעולה שיש בה משום נקודת ציון הסטורית בחיי האומה היהודית. שמרו על הספר כעל אוצר! אל תמירוהו באחר! זהו ה"קצות" האחרון!

רבי אליהו מאיר שתק כמסכים, נטל את הספר המאובק שאיי דמעות נקוו על כריכתו, פסע שתי פסיעות לאחור ויצא מן החנות, כשרבי מרדכי, כואב על השתיקה, נשרך אחריו.

– היו ברוכים, ליוה אותם מבטו של המוכר, כאדם שנפרד מיקיריו לנצח.

רבי מרדכי לא היה מסוגל להתאפק:
– מדוע לא הגיב כבודו לדברים הללו? מדוע לא מחה במוכר על מחשבות היאוש שלו? שאל בכאב.

רבי אליהו מאיר עצר, הביט ברבי מרדכי, ואמר לו: יקירי, הלה צודק! לא תהיינה ישיבות באמריקה! יותר לא יימכרו ספרי "קצות החושן" בארצות הברית. הכל אבוד. כך השכל מחייב. איני יכול לסתור את דבריו. אולם, עליך לדעת כי טועה הוא טעות מרה. תורה אינה נבנית עם שכל ועם הגיון, תורה אינה מוקמת בדרכים טבעיות, אין לשקול חשבונות מתמטיים וסטטיסטיים בעת טוויית הרעיונות על הקמת התורה. לימוד התורה קם והופך למציאות בכל מקום שבו נוטעים וזורעים, בקרקע דשנה ופוריה כבארץ חרבה ושוממה!

סוף דבר, טלז קמה וגם נהייתה, כמו גם ישיבות מפוארות נוספות, ספרי "קצות" בלים ברחבי היבשת וחדשים תופסים את מקומם, ועולם התורה באמריקה הפך למציאות מובנת מאליה. הדבר ברור וגם פשוט. לא נברא העולם כי אם בשביל התורה, חז"ל חוזרים ושונים זאת במקומות רבים.

האם אין זה מתקבל על הדעת, כי הקב"ה יסייע ללומדי התורה גם שלא בדרך הטבע?

האם קשה לקבל, כי יהודי שמחליט לקבוע עיתים לתורה, יזכה לסייעתא דשמיא?

האם זו טעות לומר, כי המסקנה המתבקשת היא, כי גם אם הזמנים לחוצים והשעה קשה, יש לקבוע עיתים לתורה?