בלי דגל לבן

ניסית להצטרף לשיעור תורה ולא הלך? החלטת להניח תפילין בכל יום ושכחת? רגע לפני שאתה מרים ידיים באופן סופי בא תשמע סיפור על נהר עקשן ועל יהודי עקשן עוד יותר

 

אוקי. אז ניסית להצטרף לשיעור תורה ולא הלך לך.

 

הסיבות המדויקות אינן חשובות: לא התחברת לרב, לא אהבת את הסגנון, לא עניין אותך השיעור, השעה לא הסתדרה לך, היום לא התאים, הכיבוד לא מצא חן בעיניך. ישנן אלף ואחת סיבות לכך שאדם לא יתחבר לשיעור תורה וכולן עשויות להיות נכונות וצודקות.

 

זה גם לא חייב להיות דווקא שיעור תורה. יתכן שהחלטת להקפיד על תפילה במניין ולא הלך לך, להניח תפילין בכל יום ופספסת, לא להדליק אור בשבת ושכחת. לכל דבר יכולות להיות סיבות מוצדקות יותר או מוצדקות פחות, אבל שאלת השאלות איננה מה עשית אלא – מה אתה הולך לעשות.

 

מה יהיה הצעד הבא שלך – להרים ידיים? להתייאש? להניף דגל לבן? להחליט, חלילה,  שיותר אינך הולך לשיעורי תורה, או שתפילה כהלכתה אינה עבורך?

 

רגע לפני שתקבל החלטה פזיזה הנה סיפור קצר בשבילך.

 

הגמרא מספרת שפעם הלך התנא הקדוש, רבי פנחס בן יאיר, כדי לעסוק במצווה חשובה ביותר: הצלתו של יהודי שנפל בשבי הגויים. בדרך היה על התנא לחצות נהר מסוים. ציווה רבי פנחס על הנהר לחלוק את מימיו כדי שיוכל לעבור בבטחה. לגדולי התורה באותם הימים לא היה קושי מיוחד לחלוק נהר מים בכוח קדושתם, אבל הנהר המסוים הזה סירב לשתף פעולה. "הבורא ציווה עלי לזרום ללא הרף", כך טען הנהר העקשן, "איזה זכות יש לך למנוע ממני לעשות את רצון בוראי?"

 

"גם אני בדרכי לקיים את רצון בוראי שציווה אותנו לפדות שבויים", השיב לו הרב.

 

"ומה בכך?", השיב הנהר, "אתה הרי לא בטוח שתצליח למלא את רצון בוראך שכן יתכן והגויים יסרבו לשחרר את השבוי ואז לא תוכל לקיים את המצווה. לעומת זאת אני בוודאי מקיים את רצון בוראי שציווני לזרום. אתה ספק ואני וודאי, והכלל הוא שהוודאי תמיד גובר על הספק!".

 

גער בו רבי פנחס ואמר: "אם לא תחלק את מימיך מייד, אייבש אותך לחלוטין!"

מה הייתה טעותו של הנהר?

הנהר חשב שאם רבי פנחס לא יצליח לשחרר את השבוי הרי שכל הליכתו הייתה לשווא, משום כך הליכתו היא בגדר "ספק" ולא "וודאי". ביהדות גישה זו שגויה היא לחלוטין. כאשר מדובר בקיום המצוות אנחנו לא אחראים על התוצאות. אנחנו אחראים רק על המאמץ. גם אם המאמץ לא הניב את התוצאה המקווה הרי שאנו את שלנו עשינו. בעצם קיום המאמץ כבר קיימנו את רצון הבורא.

 

בפרשת השבוע מסופר כיצד בתיה בת פרעה הושיטה את ידה והצילה את משה מהיאור. המדרש מספר שהתיבה בה היה מונח משה הייתה רחוקה מטרים רבים מבתיה. מדוע אפוא טרחה בת פרעה להושיט את ידה? מה הטעם במחווה חסרת-סיכוי זו?

 

אלא שבתיה ידעה שאין הקב"ה מחפש תוצאות. הוא מחפש את המאמץ. אם תשקיע את המאמץ, ה' כבר ידאג לכך שהתוצאה הנכונה תתרחש. 

 גם אם ההליכה שלך לשיעור לא הביאה לתוצאה המבוקשת – אל תיכנע. אתה מקבל שכר על המאמץ לא על התוצאה.