תולדות ישיבת מיר

ישיבת מיר ממוקמת בשכונת בית ישראל בירושלים. אל הישיבה, אשר הוקמה לפני למעלה כמאה ועשרים שנה, נוהרים מידי יום אלפי בחורים ואברכים ועוסקים בתורה הקדושה בעשרות בתי המדרשות של הישיבה. מאמר זה סוקר את תולדותיה של הישיבה הגדולה בעולם, ישיבת מיר.
ישיבת מיר צילום: CC BY-SA 3.0 (הגדל)

הרצון מאחורי ההקמה של הישיבה הנודעת

 

הימים ימי רצון של תקופת עשרת ימי תשובה, בחלל האויר ניתן היה למשש את פחד הדין שבו שרויים תדיר בימים אלו המוני בני ישראל ובמרכזם הציבור הירא לדבר ה', עם התורה.

 

באותם ימים בשנת תקס"ג יצא הד גדול למכתבו המפורסם של הגאון רבי חיים מוואלוז'ין, הקורא לעזרה בהקמת ישיבתו "ישיבת וואלוזי'ין" המעטירה. במכתבו זה מרבה ר' חיים לתאר את מצבם העגום של בני התורה ואנשי העם היושבים בשדות ובערים, צמאים לדבר ה'. לדבריו, מרחפת סכנה קיומית לעמל התורה ודקדוק ההלכה אם לא תיווצר המסגרת הנאותה לקלוט את צעירי הצאן ולגדל דורות של אנשי אמת תופשי התורה בכל אתר ואתר. לשם כך החליט לפתוח את הישיבה הראשונה בתולדות העם במתכונת לפי רוח זו, ובאיגרתו קורא ר' חיים לכל אחינו בני ישראל לבא ולתמוך ברעיון ההקמה ובמימושו.

 

בין היתר כותב הגר"ח במכתבו: "אנא נפשי יודעת מיעוט ערכי כי לא הגעתי למדה זו לחוות דעת ברבת בני עמנו, עפר אני תחת כפות רגלי עם ה' הקודש, איך אנענע ראשי לקבל עטרה שאינה הולמת אותי להוכיח ברבים את עם ה' ב"ה"... בענותנותו לא ראה הגר"ח את עצמו כאדם הראוי לעמוד בראש מפעל כה כביר ומחודש, ולשם כך מדגיש זאת במכתבו קבל עם ועדה כי את רעיונו זה הוא מעלה לפני אנשי ה', ולא בא להוכיח בשער בת רבים את אחב"י. כך ממשיך הגר"ח וכותב: "...ואם החרש נחריש כעת בנידון הזה אשר רפו ידים מן התורה יכול להיות שברבות הימים יהיו אחב"י בלי מורה כ"א אין גדיים אין תיישים ודלתות ביהמ"ד ינעלו...".

 

דברים כדורבנם, מלים שטומנות בתוכן את הקריאה העזה להציל את הדור. לו ידע הגר"ח מה בכח מכתב זה ליצור במשך הדורות שבאו אחריו, ואכן מכתב זה שהכה גלים והרעיש את עולמות היהודים בכל מקום פעפע בליבותיהם של רבים וטובים שנעתרו לקריאתו, וכך נוסדה הישיבה הנודעת בוואלוז'ין תחת שרביט הנהגתו של הגר"ח.

 

זו היתה יציקת היסוד שהביאה לאחר שתים עשרה שנה בשנת תקע"ז להקמת הישיבה בעיירה מיר השוכנת ברוסיה הלבנה בארץ שנקראה ליטא.

 

מקימיה

 

עיירת מיר שהתמקמה בפלך מינסק-נובהרדוק בשטח הדוכסות של ליטא טרם שנכבשה ונהפכה כחלק מרוסיה הלבנה, נחשבה באותם ימים כאחת מיני עיירות רבות שנפרשו ברחבי האיזור כולו. שמה לא נודע ברבים וזאת בעיקר משום ריחוקה מאזורי מרכז וקשיי תחבורה שפקדוה, בכל זאת היה סיבה אחת שגרמה לרבים להכירה, והיא עובדת עריכת ירידים גדולים בעיירה ובהם היו משתתפים סוחרים רבים ואנשי רוח מאזורים שונים בגולה.

 

בעיירה היו חמשה רחובות ראשיים, רח' ויסוקה שבו שכנה לימים בנין הישיבה, בו אף התגוררו ראשיה עם בני משפחותיהם. הארוך מבין הרחובות הינו רח' וילנא, שם שכנו מעט חנויות לטקסטיל ומוצרי מזון, לצידו שכן רח' מרינקה, שם התגורר לימים המשגיח ר' ירוחם, ולידו ניצב רח' סירקיונה. ברחובות אלו שכנו כ- 500 משפחות.

 

בין תושביה של העיירה נמנה רבי שמואל ב"ר חיים טיקטינסקי, סוחר אמיד שמלבד עיסוקיו הרבים היה קשור בעבותות של חיבה לדרך התורה והעמל בה. העובדה שעליה התריע הגר"ח וגרמה להקמתה של הישיבה הגדולה בוואלוזין היתה ידועה לו היטב, ומשום כך ניסה בכל דרך לנסות ולחקות את סיפור ההצלחה של וואלוז'ין, ולבנות ישיבה לצידה של אחותה הבכירה בוואלוז'ין.

 

ביום מן הימים של שנת תקע"ה הרעיף ר' שמואל עוז, הוא קיבץ את צעירי הצאן מטובי בניה של העיירה, קבע להם מקום והודיע על הקמתה של ישיבה נוספת אשר תיקרא 'ישיבת מיר'. למין אותו הרגע חש ר' שמואל כי מעתה יסוד הישיבה צריך לההפך למרכיב העיקרי בחייו, הוא פרק מעצמו את עיסוקיו הרבים, התהלך בינות לעיירות ומקום מושב היהודים וקיבץ אחד לאחד את אותם צעירים שעמדו בפני שממה, הוא הביאם עמו למיר ושם פתח בפניהם את דלתות הישיבה תוך שהוא מרעיף חום וחיבה למען יאותו לישאר באוירת הישיבה ולהתעלות בתורה.

 

תחילה היה ר' שמואל דואג לכל עניניה החומריים של הישיבה מכספו, אולם משרבו התלמידים ונתווספו הוצאות, פנה ר' שמואל לידידיו האמידים וביקש לשתפם במצוה חשובה זו, כך דאג לכתת רגליו להוסיף חיילים לתורה ולגייס תרומות להחזקתה.

 

לא רק דאגה לפיתוחה של הישיבה עמדה בסדר יומו של ר' שמואל, כאדם חריף וגאון שידע את התורה וקנה הליכותיה, החל לומר שיעורים ולהתוות דרך בלימוד הישיבה כשהדגש ניתן על הקניית מושגי יסוד בהבנת התורה ועמלה. כך שנים רבות המשיך לנתב את הישיבה בנתיב ההצלחה הן מבחינה חומרית ובעיקר מבחינה לימודית. לאחר מספר שנים צירף רבי שמואל את בנו רבי אברהם טיקטינסקי שהיה גאון ובקי, לעמוד בראשות הישיבה לצידו.

 

בשנת תקפ"ג מנתה הישיבה כמאה ועשרים בחורים, מספר רב רושם עבור ישיבה בראשית היווסדה, אשר נתעלו בה והיוו כור זהב לנערים צעירים שחשקה נפשם לגדול ולהתעלות בדרך התורה והיראה. רבי אברהם במרצו הביא את הישיבה לשגשוג וגרם לבחורים להתאהב בהווי הישיבתי, את מנהג 'הטגער'ס' שנהג באותם ימים שבו בחורי הישיבה היו אוכלים מידי יום אצל אדם אחר מתושבי העיירה, ביטל, ומנגד דאג לרווחת הבחורים שיוכלו להנות אף מחומריות בכדי לשאוב מלא הכח להמשיך ולעלות בסולם הישיבתי אל על. למרות שלא היה נהוג באותם ימים לצאת ולהתרים את המוני העם עבור מוסדות התורה, נטל רבי אברהם את מקל הנדודים ויצא לגלות כדי שהישיבה תפרח ותתנוסס לתפארה, וב"ה ראה רבי אברהם ברכה רבה בכל עמלו.

 

בשנים אלו ידעה הישיבה אך טוב, המונים מבחורי ישראל שעדייהם לגדולות והיו מתגוררים בסביבה החלו להידפק על דלתותיה בכדי לחיות בה, והישיבה החלה אט אט לקנות לה שם של כבוד בעולם היהדות של אז, כשבהנהגתה עמדו כל העת במרץ רב רבי שמואל ובנו רבי אברהם טיקטינסקי. באותם ימים היו כבר בישיבה כמאה ועשרים תלמידים!

 

אודות לאישיותו המיוחדת של רבי אברהם, חלה תפנית מיוחדת רבת משמעות בישיבה: מעתה לא עוד ישיבה שבה מכונסים יחידים ללימוד התורה, אלא "ישיבה" של ממש, בעלת מסגרות לימודים וסדרים, שיעורים ושיחות, אלו שבעתיד היוו עמודי יסוד להתפתחותן של הישיבות כולן בכל אתר.

 

בערוב חג הפסח בט' ניסן שנת תקצ"ה נלקח לבית עולמו מייסד הישיבה רבי שמואל טיקטינסקי, בני הישיבה התקשו לעכל את הבשורה הקשה, ורבים מבני העיירות בסביבה באו לכבדו בכבודו האחרון. הם ידעו כי הוא ראוי לכבוד גדול על מעשהו האמיץ ששינה תפישת עולם באותם מרחבים בתקופה כה קשה לבני העם היושבים בגולה, אך את תוצאת מעשהו - פריחתה של הישיבה כאחד מפארי הגידולים שנתבשמו מהם היהודים כורד בגינת ה' בכל אותן תקופות שלא זכה רבי שמואל לראות בחייו. ר' שמואל הותיר אחריו כתבי יד רבים בכל מקצועות התורה, אך למגינת לב בני התורה ידי זרים שלטו בהם, והם אינם עוד.

 

בנו רבי אברהם נפטר אף הוא באותה שנה עם תחילת חודש הרחמים בב' אלול תקצ"ה בהיותו בן ארבעים, כשי"ב שנה כיהן רבי אברהם כראש ישיבה בחיי אביו. הישיבה קבלה שבר על שבר בפטירת מנהיגיה. בני הישיבה ביכו את האבידה הקשה, ובהלוויה רבת משתתפים הספידו נרגשות ראש הקהל, הגאון רבי דוד אב"ד נובהרדוק במח"ס 'גליא מסכתא' כתב בדברי הספדו: "על פטירת הרב המופלג מו"ה אברהם מק"ק מיר, שהחזיק ישיבה רבה, אשר נאספו אליו תלמידים ממרחקים ועלו למספר יותר משנים עשרה מנינים כן ירבו, והרב הנ"ל היה משגיח בעינא פקיחא עליהם עד מאד בעסק ישיבתו, והרבה מהם מצאו סימן טוב, רב בלימודים אצלו וגדיים נעשו תיישים".

 

אחר קבלת מהלומה כה קשה, ארזו התלמידים כח והמשיכו בחילם בתורה. רבי ישראל העליר שכיהן כמשגיח ומכוון דרכי התלמידים להדריכם בלימוד גפ"ת עם ראשונים ואחרונים, ובהקניית אמות מדה ברורות בלימוד היראה ואורחות האדם, עמד לסייע לתלמידיו בשעתם הקשה תוך שהוא מחזק את ליבם של התלמידים ומגביר בהם את החשק לגדול. כחניך ישיבת וואלוזין בתקופת הגר"ח רכש ר' ישראל יסודות איתנים בעמל התורה וקניינה. בספרו נחלת ישראל מסכת ב"מ כתב "זה יותר קצת משלשה ושלושים שנה שהייתי ראש ישיבה דק"ק מיר". בהקדמה לספרו 'נחלת ישראל' נכתב: "כמעט כל חייו הרביץ תורה ברבים".

 

בשב"ק כ"ד כסלו שנת תרכ"ד נלב"ע רבי ישראל ונטמן בעיר מולדתו בקיידאנוב בה שימש כאב"ד בארבע שנותיו האחרונות, בהותירו אחריו חיבור גדול על הש"ס ובו שיעוריו וחידושיו בתקופת הגדת השיעורים בישיבה, ובשנת תרס"ט הו"ל נכדו את ספריו "נחלת ישראל" על מסכתות ב"ק וב"מ, כן השאיר אחריו חדו"ת ושו"ת רבים. כתבים רבים פרי עטו עלו בלהבות האש האיומות שהיו באותן תקופות.

 

 

דמות מחליפה

 

עם פטירתו של רבי אברהם חשה ישיבת מיר כספינה שאיבדה קברניט. לביסוסה והתקדמותה נדרשה באותה עת דמות חלופית שתוכל להמשיך את מפעל החיים הגדול שהחל לעלות על דרך המלך בדרכו לפסגת עולם הישיבות. רבי אברהם הותיר אחריו בן, חיים י. לייב, שנודע מאד בכישוריו הנעלים, אך גילו היה צעיר בכדי שיוכל לשאת בתפקיד כה מכובד, הוא היה כבן 12 בלבד.

 

לשם כך נטל הגאון רבי יוסף דוד אייזנשטאט שכיהן כראב"ד מיר ושמו יצא לתהילה כאחד מגאוני הדור, את שרביט ניהול והנהגת הישיבה.

 

רבי יוסף דוד נולד בשנת תקכ"ז בעיירה 'זעטיל' פלך גרודנא במחוז סלונים. בן לאביו רבי צבי הרש זצ"ל וצאצא למשפחת רבנים מובהקת אשר יחוסה הרם מגיע עד לרמ"א. עוד בהיותו צעיר לימים דרך כוכבו בעולם התורה כאחד מגדולי תלמידיו של בעל הקדושת יו"ט, רבים חשקו בו לחתן, עד שנפלה הזכות בחלקו של רבי משה אייזנשטאט ראב"ד קלצק שלקחו אחר כבוד לחתן עבור בתו. אחר נישואיו יצא רבי יוסף דוד לגלות למקום תורה אצל הגאון רבי יום טוב ליפמן זצ"ל בעל 'קדושת יום טוב', אב"ד קאפוליה. באותם ימים כיהן זקנו כרב העיירה זיטל, ובהיותו זקן ובא בימים, נתן את הסכמתו להצעת טובי העיר, למנות את נכדו האברך הצעיר לאב"ד בעיירתם ז'עטיל. קהלות חשובות רבות המשיכו להפציר ולבקש שיכהן פאר כרב בעירם, ואכן לאחר זמן קצר, בשנת תקנ"ז בהיותו בן כ"ו שנים בלבד הצליחו ראשי העיירה 'מיר' לזכות בו, ובד בבד עלה לכהן בכיסא רבנות העיירה כששמו יוצא לתהלה. ממרחקים פנו אליו רבים בדיני תורה קשים ומורכבים בכל שטחי ההוראה וההלכה, והסכמתו מעטרת את ספרו של רבי אריה לייב ה"שאגת אריה", ועוד אחרים.

 

יובל שנים עמד רבי יוסף דוד ברבנות העיירה, עד לתאריך כ"ח טבת בשנת תר"ו, כשנסתלק ארון האלוקים והוא בן ע"ח שנים. בהלוויתו הספידו בין היתר רבי דוד טעבלי בעמח"ס 'נחלת דוד' מספד תמרורים. על מצבתו נחקקו בין היתר: "נר ישראל החסיד העניו". בזכות רבי יוסף דוד הגיעה העיר לפסגות ההצלחה והעליה ברוחניות ובגשמיות, וכך הפכה לעיר ואם חשובה ברחבי רוסיה הלבנה וליטא.

 

אהבת התורה ויגיעתו העצומה של רבי יוסף דוד היתה נודעת בשערים. כך סיפרו שבאחד מימי חוליו, והוא כדרכו נהג לסגף עצמו, פנה אליו בנו בשאלה: 'אבא, הרי הרופאים הזהירוך מפני סיגופים אלו, והאיך תקח על עצמיך אחריות למעשיך אלו??', רבי יוסף דוד השיב לו על אתר: "תורת ה' משיבת נפש, בעשותי את רצון ה' בקיום תורתו לא יוכל שום נזק לפגוע בי". את כוחותיו בגאונות התורה ונועם הליכותיה הקדיש בבחורי הישיבה, הוא היתווה להם את הדרך אשר ילכו בה, ושזר בפניהם את חוט האמת בהשגת מושגי יסוד בקניית התורה.

 

שנים רבות עמד בהנהגת הישיבה, והאציל רבות מרוחו למען ביסוסה ושגשוגה, ותחת שרביטו קיבלה הישיבה תנופה רבה, בימיו תפסה הישיבה את מקומה החשוב בין הישיבות, כשניה במעלה אחר אם הישיבות 'ואלוזין'.

 

בנו, רבי משה אברהם, שכיהן כרב בעיירת אביו 'ז'עטיל' נקרא למלא את מקום אביו. שם במשך כעשרים שנה המשיך את מסורת אביו, והשקיע את כל מרצו לפאר את בית ה' ולהביא את דבר הישיבה לפני כל צעירי הצאן, הוא הרבה לתת שיעורים בישיבה, להדריך את התלמידים בדרך המוסר והיראה ולנתב דרכם במים אדירים.

 

בשנת תרכ"ז עלתה נשמתו למרומים. בספר הדרושים "תולדות נח" להגאון רבי נח רבינוביץ מובאים דברי הספד שנשאו עליו גדולי הדור בעת מסע הלוויתו.

 

לצידם של רבי יוסף דוד ובנו, רבי משה אברהם אייזנשטאט, שימש רבי משה מירסקי כראש ישיבה. הוא נולד בעירה מיר בשנת תקע"ח, ובשנות בחרותו למד בישיבה. את עיקר תורתו רכש מרבי יוסף דוד, ממנו למד להעמיק חקר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, לחתור לפשט ישר ואמיתי בכל סוגיה, עד שהיה לאחד מאברכיה היקרים והבולטים של מיר, בהתמדתו ובחידושיו הרבים, כבש רבי משה את לב התלמידים בשיעוריו, שנמהלו בסברותיו הבהירות וסבר פניו הנעימות. שש שנים עמד רבי משה במעמדו זה, לאחר מכן יסד בעיר 'נאשביז' ישיבה נוספת ושם מסר את שיעוריו עד לפטירתו בשנת תרס"א בהיותו בן פ"ג שנה.

 

 

התלבטות

 

שמה של הישיבה כבר נודע לתהילה בפני כל רבני ותושבי הערים והמרכזים הגדולים של היהודים בכל מזרח אירופה, ורבים מבניהם של בני העם הגיעו לקנות את תורתם בהיכל גדול זה, דורות של תלמידי חכמים גידלה הישיבה בכל שנותיה, ועתה נותרה הישיבה בלא משענת שתנהיגה בהמשך הדרך שנסללה על ידי המייסדים.

 

רבי חיים לייב טיקטינסקי שהיה נכדו של רבי שמואל המייסד, הוזכר כמי שראוי לשוב ולקבל את הנהגת הישיבה במקומו של אביו שנפטר בהיותו באיבו.

 

רבי חיים לייב גדל אצל רבותיו ונתעלה במשך השנים, עד ששמעו הלך לפניו כאחד שהתורה כולה שגורה בפיו. בהיותו בן כ"ז שנים והוא צעיר לימים בשנת תר"י הגיע למיר וקבע בה את משכנו. את תלמודו המשיך ביתר שאת בישיבה, ועד מהרה הוא קנה לו מקום של כבוד בין כתלי מיר, אלא שכאן התפתח ויכוח בין בני הישיבה על גאון אחד שהיה עוקר הרים וגדול בתורה שרצו רבים למנותו למנהיג, לבין רבי חיים לייב שכנצר, נכדו של מייסד הישיבה שכאדם ראוי בפני עצמו אך טבעי שיקבל לידיו את אותו שרביט הנהגה.

 

ההתלבטות היתה גדולה, יש שצידדו באחד ואחרים באחר, וכך מונו כעשרים רבנים מכל עיירות האזור בכדי לדון בכובד ראש בשאלה זו. כל צד הכין עצמו לאותו יום מפגש, שבו התבקשו השנים למסור בישיבה שיעור בסוגיה הנלמדת, ורבני האיזור יוכלו לשפוט מי אכן ראוי יותר לקבל לידיו את הישיבה.

 

הגיע היום והתכנסו בישיבה אותם עשרים רבנים ובהם רבה הישיש של בריסק, רבי יעקב מאיר פאדובה זצ"ל. אותו גאון החל לומר את שיעורו בפלפול עצום, וחריפות מדהימה, את כל השאלות שהופנו אליו מבין בני הישיבה הוא פתר בחריפות וברגש ניצחון, עד שכולם הביטו בחמלה ברבי חיים לייב הצעיר על כך שעליו להתמודד מול אותו 'ארי'. רק שנים עמדו מן הצד דוממים, היה זה רבי חיים לייב והרב הישיש מבריסק, כל אותה העת עמדו והקשיבו לדבריו, ולא ניכר היה עליהם דבר, וכאן הגיע תורו של רבי חיים לייב, הוא נעמד בצד והחל לומר בקול ענות חלושה, בהתאם לטבעו, את שיעורו, הרב יעקב מאיר פאדובה הישיש מבריסק ביקש ממנו להגביר את קולו למען ישמעו כולם את דברי תורתו, וכך במשך שעה ארוכה פרס רבי חיים לייב את שיעורו בפני בני הישיבה כשבקהל בלטה העובדה ששקט משתרר כל אותה עת: בהירות הדברים, כך גם יסודותיו האיתנים כשמנגד, בינות לאותם דברים, ניכרה חריפותו הרבה וגאונותו העצומה, לא נתנו מקום כלל לשאלה...

 

הקהל עמד משתומם כנגד מראה זה, בסיום דבריו ניגש אליו הרב הישיש מבריסק ואמר לו: "מאושר הייתי להקשיב לתורתך והאמן לי כי לולא ריחיים בצוארי הייתי בא אליך להעשות תלמידך", אחריו הגיע אותו גאון שהתחרה עמו ואף הוא הרכין ראשו בפני רבי חיים לייב שהופתע עד למאד לראות את קהל ההמונים שבאו אחר כבוד להושיבו על כס ראשות הישיבה במיר.

 

פריחתה של הישיבה

 

תקופת כהונתו של רבי חיים לייב הקנתה למיר את שמה הטוב בדרך העולה בסולם הפסגות למרומיו. את עיקר תורתו עשה בדראצ'ין, וקיבל תורה מרבי אלינקה שיק שנודע בספרו 'עין אליהו' וטיפחו עד מאד. בגיל עשרים כבר היה רבי חיים לייב בקיא בש"ס ובפוסקים. את עיקר לימודו אהב לעשות למין השעה שבע בערב אחר תפילת ערבית ועד לשעת עלות השחר עת התכונן לתפילת השחר. את מנוחתו היה נוהג לעשות בשעות מספר אחר הצהרים, וכך שנים ארוכות של עמל ויגיעה הביאו אותו לגדול ולעמוד בראשות הישיבה הגדולה במיר.

 

רבי ישראל סלנטר כתב עליו "כל מי שרוצה להבין דף גמרא במלא מובן המילה עליו לשמוע את שיעוריו של רבי חיים לייב המירא'י". ואכן שיעוריו נודעו לתהילה, ורבים נהנו מזיו אורו כשאת מימו שותים בצמא ומאורחותיו למדו את דרך ה'.

 

בתקופה זו חלה פריחה בישיבה והיא מנתה כ- 300 בחורים מגיל י"ד עד כ"ה אשר באו מכל קצווי תבל, כשכולם נאבקו בעפר רגליו ורכשו יסודות איתנים בדרכה של תורה.

 

במשך שנות כהונתו לש רבי חיים לייב את נשמתם של בחורי הישיבה, והיווה מנוף כביר לרומם את הדרה, כשניהולה הגשמי גם הוא מפוקח על ידו, ובשנת תרל"ו צירף את בנו רבי שמואל לעמוד לימינו ולסיייע לו בצעדיו. בשנת תרל"ח אחזה אש בבנין הישיבה, אשר כילתה את כל תכולתה כולל אוצר הספרים, ואף כתבי ידו בתורה של הגרחי"ל... דוקא באותה שעה אפלה התגלתה שאר רוחו הגדולה בכוחות נפשו הנאצלים: הוא הקים את הישיבה מחדש והנחילה את עברה המפואר כבראשונה.

 

באחת מאותן שנים, בשנת תרמ"ה, הגיעה הישיבה למצב של דחקות נוראה, וסכנה ריחפה על קיומה. אז הוקמה ועדת הצלה, שבראשה ישב הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור אב"ד קובנה, שבזכותה נותרה הישיבה על כנה והמשיכה לגדל את אותם גידולי פאר בעוז ובגאון. אם לא היה די בכך, התרחשו שתי שריפות נוספות שכילו רבות ממשכן הישיבה. היה זה בשנת תרנ"ב ובשנת תרנ"ט. ושוב היה זה הגרחי"ל שעמד בעוז ובגבורה להשיג את תקציבה של הישיבה לבנינה ולקיומה.

 

מלבד שיעוריו הנודעים אותם מסר ד' פעמים בשבוע, היה רבי חיים לייב מחדיר חיות באפם של תלמידיו, ושעות רבות הקדיש להכניס את אש התורה היוקדת בליבותיהם. כך לדוגמא, כשהגיע אברך לקבל ממנו סמיכה, שמשמעותה הסכמה מראש ישיבת מיר עם כל המשתמע מכך, הטיל עליו רבי חיים לייב לבא ולהבחן אצלו בכל אשר היה דרוש. לאחר מכן היה עליו להתייצב בישיבה ותלמידי הישיבה היו מרבים להציג בפניו שאלות כל אחד במסכת אחרת, כשכל תלמידי הישיבה הרבו בשיחות הלימוד סביב אותן ידיעות והבנות שהותירו בהם רושם עז לגדלות.

 

תלמיד מאותה תקופה מתאר בזכרונותיו את רוח הישיבה ודרך התקבלותו אליה: "כנער צעיר נסעתי עם אבי לעיר מיר, ובאתי להתקבל לישיבה כשבידי מכתב המלצה של רב עירנו רבי יהושע רבינוביץ, שהמליץ על כשרונותי וידיעתי בתורה.

 

נכנסנו אל חדרו של ראש הישיבה, רבי חיים לייב. כבר מרחוק עלה זוהר הדרו בגופו הכחוש, זקנו הלבן ועיניו הגדולות שבמבטם החד הטילו עלינו מורא. בראותו אותי הנער הקטן, ואת אבי, הרים מבטו וחילחל עד בני מעי בשאלתו הנוקבת: "ואת עריסתך גם כן הבאת הנה?", יצאנו מיד מחדרו נדהמים ומבוהלים, דמעותי נטפו על לחיי, אך הרבנית בחמלתה וטוב לבה שלחה אותנו ל'משגיח' הישיבה, שם הצביע לפני על קטע בגמ' מסכת בבא בתרא שלמדו בישיבה, ובקשני לעיין ולקרא את הגמרא. אח"כ נכנס גם ראש הישיבה לחדרו ושאל על ידיעותי, נתתי לו את מכתב ההמלצה מרבה של עירי, ואמר: "אכן, הוא אינו מגזים כלל בהמלצתו!", מיד נתן לי מסכת בבא בתרא, וזה היה האות לכך שהתקבלתי לישיבה.

 

ממזרח אולם הישיבה היו שולחנות שבהם היו יושבים התלמידים לפי סדר חשיבותם. הראשון היה שולחנו של ראש הישיבה, אחריו שולחנו של רב אב"ד דמיר, ואחריהם שולחנו של המשגיח. במרכז האולם עמדו שולחנות אשר נקראו 'שולחן המשמר', על ידם היו מתחלפים משמרות של תלמידים ללמוד רצוף עשרים וארבע שעות ביממה ללא הפסקה. המשגיח היה קובע את סדר יחוסם וחשיבותם של התלמידים ושולחנם. בחירי הישיבה לפי דרגת ידיעותיהם והתמדתם ישבו למעלה, אחריהם ולידם נקבע מקומם של בעלי הכשרונות המיוחדים, אחריהם המתמידים וכן הלאה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. כשעה לפני תחילת השעור היה בא ראש הישיבה לבית המדרש, לומד ומכין את שעורו על שולחנו הטהור, וכשהגיעה שעת השעור היה מכה בידו על שולחנו, לאות כי השעור עומד להתחיל. מיד היו קמים כל התלמידים, במהירות דוחפים כעין תיבה רבועה של שולחנות סביבו, רוב התלמידים יושבים ומיעוטם עומדים.

 

כשעה וחצי ארך זמן השיעור, במהלכו התנצחו עימו טובי העילויים שבישיבה. כשנהרה זוהרת מאורה ואישה של תורה על פניו, דחה בנחת ויישוב הדעת את מלחמתם הגדולה בקושיות ופירכות באש ובגפרית לוהטים בשעה התנצחו עמו טובי התלמידים. אש חרישית, לוחשת וחמימה של כבוד התורה והדרה הקיפה כענן הכבוד את כולנו".

 

לא רק בהתווית דרכי לימוד עסק, אלא אף בלימוד אורחות האדם והליכותיו. דוגמא לכך ניתן ללמוד מסיפור שסופר על ידי רבי צבי הערש סליאנסקי בעל המעשה: ברבות הימים, בהיותו רב ומרביץ תורה נודע באחת העיירות, נזדמן רבי חיים לייב לעיירתו, והוא, שהיה תלמידו שנים רבות בישיבה, ניגש לפני רבו וביקשו: - 'יתן לי רבי לאחוז בידו שסטרה על לחיי לפני עשרים וחמש שנה כי נאמנים פצעי אוהב'.

 

רבי חיים לייב השיב כי בודאי אם עשה זאת היה טעם לכך וביקשו להזכיר בשל מה עשה כן, והוא משיב: - 'המעשה היה כך: לפני עשרים וחמש שנים עברתי על 'חטא' שבאותם זמנים נחשב לכזה - עסקתי עם קבוצת תלמידים בזמן סדר העיון בלימוד ספר אחר שלא קשור ללימוד העיון. המשגיח באותם ימים, רבי פרץ, שהבחין בכך הבליג על כך, אך פנה מאוחר יותר לספר זאת לראש הישיבה, וכך בהזדמנות סטר לי הראש ישיבה על לחיי באומרו כי מעתה ילמד אך ורק את לימוד הגמרא כנדרש', סיים, והוסיף כי סטירה זו לימדה אותו הרבה בדרכו של האדם, ועל כך הוא אסיר תודה לרבו.

 

בתקופה זו גם ייסד רבי חיים לייב את מושג 'הבוחנים' שתפקידם היה לבחון את השגי התלמידים, במיוחד הצעירים ולקדמם, ולכך נבחרו שנים מטובי גידוליה של מיר הלא הם רבי חיים גולדברג ורבי שלמה מן העיירה שטוויץ.

 

בסיומה של תקופה זו שבמהלכה נפטר בחייו בנו של רבי חיים לייב, רבי שמואל, מונה בנו השני רבי אברהם להמשיך את דרך אביו בהנהגה. רבי אברהם, שנולד בשנת תרט"ו ולמד בעיר ז'טל, שם נשא אשה והקים את משפחתו, שב בשל כך למיר בשנת תרמ"ד בהיותו בן כ"ז שנים והחל להשקיע את כל מרצו בישיבה, כשהוא מתחלף לעתים עם אביו באמירת השיעורים בבית המדרש הגדול במיר.

 

עד מהרה הפך רבי אברהם לחלק מחיי הישיבה, ונופה הגדול החופף ומתפרש על פני הפלך כולו. שמו יצא למרחקים בהתמדתו הנפלאה, ובעיקר כבעל סברא ישרה וכושר הסברה מיוחד, הצועד מעלה במסילות אביו הגדול. ברוב שעות היום היה רבי אברהם מסתגר בחדרו בתוך ד' אמותיו ומייגע עצמו באהלה של תורה. פעמים בודדות היה יוצא מחדרו לשוחח עם התלמידים או למסור את שיעוריו הקבועים.

 

בהנהגתו בישיבה כלפי תלמידיה כבש רבי אברהם את לב תלמידיו שראוהו כאב רחום המנהיגם בענוה וצניעות ברוח אביו הגדול.

 

 

רב ומורה דרך

 

בתקופה זו של זוהר הישיבה, בחודש טבת תרנ"ג נסתלק רבה של העיירה, הגאון רבי יו"ט ליפמן הכהן זצ"ל בעל 'מלבושי יו"ט' ואחיו של בעל ה'פנים מאירות'. בני העיירה חיפשו דמות מחליפה שתבא לכהן ברבנות העיירה. באותה עת כיהן הגאון רבי אליהו רבינוביץ תאומים זצ"ל בעל האדר"ת כרב בעיר פוניב'ז שהייתה עיר חשובה מאד ומשרתו הייתה מן החשובות. בשנת תרנ"ד נקרא האדר"ת ע"י ראש הישיבה רבי אברהם וראשי הקהל לכהן פאר ברבנות העיירה מיר. לבקשתו צירף רבי אברהם מכתב ארוך מאביו הגרחי"ל המבקש אותו לבא ולהרים את קרנה של הישיבה. הכל היו בטוחים כי אין סכוי לכך שהרב יאות לוותר על מישרתו הרמה בפוניב'ז ויגיע לכהן תחת זאת בעיירה קטנה כמיר.

 

אולם היה זה לפלא ורבי אליהו הסכים על אתר לבא ולהיות רב העיירה. שנים לאחר מכן כותב בעל האדר"ת ביומנו את הסיבה שהביאה אותו להסכים להצעה: - "על כן הסכמתי לקבל רבנות עיר מיר אשר ישיבה גדולה שם וכשמונים שנה תצא תורה משם, וכבר אחז"ל הוי גולה למקום תורה, ועל כן נעתרתי להם בהצלחה...", [סדר אליהו עמ' 86].

 

משהגיע רבי אליהו לכהן כרב העיירה, רכש תוך פרק זמן קצר קשרים נפלאים עם ראש הישיבה, רבי חיים לייב טיקטינסקי, ואף הונהג כי הרב הוא זה שיאמר את השיעור הראשון שנקרא "שיעור פתיחה" לזמני הקיץ והחורף, לפני בחורי הישיבה, ואכן רבי אליהו היה זה שמסר את השיעורים בפתיחת ה'זמן' בישיבה, כשראשי הישיבה מכבדים זאת בנוכחותם. עובדה זו אף הביאה לייחסים חמים ומועילים בין מוסד הרבנות לבין הישיבה ששגשגה והצליחה עד למאד.

 

תקופה זוהרת זו, שבה אמר רבי חיים לייב שיעורים ברציפות וניווט את דרכה של הישיבה נמשכה עד שנת תרנ"ו. למין אותה שנה נחלש רבי חיים לייב והתקשה לעמוד בעבודתו הרבה. מאוחר יותר אף נסע לוורשא להתאושש בבית מרפא מחליו כדי שיוכל להמשיך בתלמודו.

 

 

תמורה

 

עם נפילתו של ראש הישיבה המסור, רבי חיים לייב, למשכב, ידעו היטב כולם כי כדי להמשיך את תנופת העליה באוירה המיראי'ת הנודעת, יש לדאוג לתמורה הולמת שתוכל להנהיג בכבוד את הישיבה ולהצעידה בביטחה להמשך שגשוגה ופריחתה.

 

טבעי היה לפנות לרב העיירה, רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים שיאמר את שיעוריו בישיבה, ואכן הנהלת הישיבה ביקשה מבעל האדר"ת שיאות לקבל על עצמו בנוסף לרבנותו את תפקיד ראשות הישיבה בה ימסור שיעורים בפני תלמידיה, והוא שענין הרבצת התורה טבוע היה בדמו, הסכים על אתר לכהן במישרה חשובה זו.

 

אלא שכאן נתעוררה בעיה כל שהיא, שכן בעבר התקשה רבי חיים לייב לקבל את מישרת ראש הישיבה בעקבות גילו הצעיר ובשל כך מוסד הרבנות נטל את חסותו על הישיבה וניטשטשו הגבולות בין מערכת הרבנות לבין הישיבה. עתה עם העלאת הרעיון לקחת את בעל האדר"ת שכיהן כרב העיירה למישרה זו, חששו שגבולות אלו שוב יטשטשו ומעמדו של רבי אברהם בנו של רבי חיים לייב יפגע בשל כך. עובדה זו הביאה את הגרחי"ל והנהלת הישיבה לעגן את הענין בכתב ולבסס את מעמדו של בעל האדר"ת כראש הישיבה, כשרבי אברהם הוא ישאר בעל הבית שיוכל להביא אישיות להנהלת הישיבה תחתיו. פנתה איפוא הנהלת הישיבה לרבי יצחק אלחנן מקובנה על מנת שיערוך את ההסכם לעגן את מעמדם של האדר"ת ורבי אברהם ראש הישיבה בכתב. לצידו של הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה שהיה גדול הדור שעשה את הבוררות, אישרו את הדברים שני רבנים שחתמו זאת במכתבם: הגאון רבי שמואל מוהליבר אב"ד ביאליסטוק, והגאון רבי אליהו ברוך קמאי אב"ד טשכנאוויצי.

 

במכתב שכתב רבי שמואל מוהליבר גאב"ד ביאליסטוק בו הוא מאשר את הדבר נאמר: - "הנה היו למראה עיני דברי ידי"נ הרב הג' האמיתי פאר הדור כש"ת מו"ה יצחק אלחנן שליט"א האמור שם עם הספר בנוגע לכבוד הישיבה הק' דק' מיר, אשר הוא מסכים למלאת הצעת כבוד הרב הגאון המפורסם מו"ה חיים יהודה לייב ר"מ נ"י בהפרטים המבוארים, היינו להכניס בענין הישיבה הקד' את כבוד ידי"נ הרב הג' המפורסם בדורנו כש"ת מו"ה אליהו דוד רבינוביץ נ"י אב"ד דשם למען הקל מעט את העבודה הרבה מכבוד הרב הגאון רחי"ל הנ"ל, שיוכל לצמצם את כוחותיו ליתר עניני הישיבה והנהגתה, וכן גם זאת שישאר בנו הרב הג' המפורסם עדיו לגאון מו"ה אברהם נ"י על משמרתו וכהונתו ומשכורתו כל הימים בלי שום מגרעת, הן אם יחפוץ לקבל את ההנהגה ביתר הענינים ג"כ, והן אם לא יחפץ, והן כ"ז שיהי' כבוד הרב הג' רא"ד נ"י הנ"ל בשם והן גם אחרי שיעזוב הגאב"ד רא"ד הנ"ל במשרת הישיבה הקד', בכל אלו לא יהיה שום מגרעת בענין משמרתו של הרב אברהם הנ"ל, אשר גם אנוכי מסכים לדברי הרב הגאון הג' רי"א הנ"ל. והנני לאשר ולקיים את כל אלה וכן הוא הנכון והראוי, וה' הטוב ירום קרן תורה"ק וקרן כלל ישראל המצפים לנוחם. ולראי' באתי עה"ח יום ד' י"ג טבת תרנ"ה לפ"ק ביאליסטוק נאם שמואל מוהליבר.

 

גם הגאון רבי אליהו ברוך קמאי במכתבו מאשר את הדבר וכך הוא כותב: - "גם אנכי הנני לאשר ולקיים את הענין הגדול דבר ישיבה הק' דק"ק מיר, אשר מפני חולשת בריאות ידי"נ הרב הגאון המפורסם ר' חיים יהודה לייב ר"מ דשם, יכניסו את כבוד הרב הגאון הגדול סו"ע פ"ה כו' מו"ה אליהו דוד רבינוביץ נ"י אבד"ק הנ"ל שיהיה גם הוא בעזר הטפת השיעור דישיבה הנ"ל עם כבוד יד"נ הרב המאוה"ג חו"ב עדיו לגאון מו"ה אברהם בהרב הגאון מוהרחי"ל הנ"ל, ויחדיו יהי' תמים הגאון מוהרא"ד עם הרב הג' מוהר"א בענין עבודת הקודש הזאת בנוגע לשיעורא דיומא תמיד כל הימים, וגם אם יעתוק הרב הג' מוהרא"ד הנ"ל מקומו לעיר אחרת, ישאר ג"כ הרב הג' מוהר"א הנ"ל על משמרתו אם עוד איזה רב גדול שיהי' נבחר ומרוצה ךהרב הג' מוהר"א הנל. וכן אם יהי' מוכרח הרב הגאון רחי"ל הנ"ל לסלק א"ע גם מהנהגת הישיבה בעניני ממון ושארי ענינים, ולא יהי' ביכולת בנו הרב הג' מוהר"א הנ"ל לקבל עליו ההנהגה, בכל זאת יעמוד על משמרתו ומשכורתו באין מגרעת דבר כמבואר בכתב של כבוד הרב הג' מאוה"ג אבד"ק קאוונא נ"י. כ"ד הבא עה"ח למען מטרת האמת והצדק וה' יתברך ירים קרן תורה"ק כאות נפש המצפה לחסדי ה' יתברך יום ג' י"ב טבת תרנ"ה פ"ק טשאכנוויצי נאם אלי' ברוך חופ"ק."

 

במשך כשבע שנים עד לשנת תרס"א כיהן האדר"ת בישיבה בה מסר את שיעוריו, ובשנת תרס"א נקרא ע"י רבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל לעלות ירושלימה למלא את מקומו אחר שתשש כוחו מחמת זקנותו, הוא נעתר לבקשתו זו ונתמנה לתפקידו הרם "ראש הרבנים לכוללים אשכנזים ופרושים", אך שנים מספר לאחר מכן בטרם עת נאסף רבינו האדר"ת אל עמו, כשהגר"ש סלנט הגיע בזקנותו המופלגת מעל צ' שנים להספידו לפני מיטתו.

 

 

פטירת הגרחי"ל ומינוי מ"מ

 

את שארית חייו חי רבי חיים יהודה לייב בקירבת בני משפחתו בעיר וורשא, כיובל שנים עמד בראשות הישיבה מקיץ תר"י ועד קיץ תרנ"ט, וביום ה' י"ט ניסן ד' דחוהמ"פ תרנ"ט השיב את נשמתו ליוצרה, למחרת ביום ו' עש"ק נערך מסע ההלויה לקול נהי ובכי של המוני תלמידיו ומעריציו, ונטמן אחר כבוד בוורשא. מיר איבדה את אחד ממנהיגיה הגדולים בכל התקופות, שהובילו את הישיבה בביטחה והצעידוה בצעדי ענק לקראת התפתחותה ושגשוגה בדרכה המיוחדת.

 

משנפטר הגרחי"ל הורגש חלל בישיבה. בנו רבי אברהם מילא את מקומו במסירת שיעורים והתווית דרכה של הישיבה. רבי אברהם חפץ היה להביא דמות נוספת לישיבה שתעמוד בהנהגתה למלא את החלל שנוצר בעקבות פטירת אביו, וכך הוא תר אחר אותה דמות שתמלא את מקומו של אביו.

 

לבטים היו בין הגאון רבי יצחק יעקב רבינוביץ, אב"ד פוניב'ז, לבין הגאון רבי זלמן סנדר שפירא, ולבסוף בהמלצת ראש הישיבה, רבי אברהם טיקטינסקי, בנו של רבי חיים לייב, אשר נועץ בגדולי הדור על עתיד הישיבה, הוחלט להביא דמות חדשה ולהעלות את רבי אליהו ברוך קמאי שכיהן פאר כאב"ד טשכנאווצי ומלפנים כרבה של קארליץ על כס ראשות הישיבה.

 

רבי אליהו ברוך קמאי נולד בשנת ת"ר בעיירה טעל'ז בליטא, לאביו הג"ר אברהם קמאי והיה נינו של רבי אברהם אחי הגר"א מוילנא. אביו נפטר בעודו באיבו בהותירו את בנו יתום, שגדל אצל אביו חורגו רבי חיים זאב אב"ד שקוד. לימים נעשה חתנו ומילא את מקומו כאב"ד דשקוד, היה אחד מגאוני התקופה ששמו הלך לפניו בכל המחוזות, עוד בצעירותו שכיהן כרבה של קארליץ נודעה גדלותו העצומה, כשמוחו הברזל והבנתו הנפלאה מסייעים בידו, את שנות גדלותו עשה בעיקר אצל מורו ורבו הגאון רבי יוסף דב סולובייציק בבריסק, שם קנה את דרכו התלמודית ואת מושגי האמת בעמלה של תורה. מורו ורבו העריצו עד למאד וטיפחו כל השנים לגדלות.

 

התמדתו היתה לשם דבר, ורגעיו נוצלו לשקידה בתורה, כך למשל באחד מאותם דיונים פולמוסיים שבהם עסק כרבה של העיירה, געשו הרוחות ושני הניצים שהתווכחו החלו לגדף איש את רעהו ולהתווכח איש על אמיתות דבריו. רבי אליהו ברוך פנה אליהם ואמר כי עד שיגמרו ביניהם את אותו ויכוח מתלהב יוכל הוא להספיק ללמוד דף גמרא נוסף...

 

בשנת תר"ס הגיע לכהן פאר בשרביט הנהגת הישיבה במיר, בה היה האדר"ת רב העיירה. זמן מה לאחר מכן בשנת תרס"א כשעלה האדר"ת ארצה לבקשת הגר"ש סלנט זצ"ל, נתבקש הגאון רא"ב קמאי לשבת גם בכס הרבנות במיר. הוא נאות לכך אולם זה לא גרם לו להמעיט בהשקעת נשמתו בטיפוח הישיבה ובניה.

 

באותם שנים עדין כיהן רבי אברהם טיקטינסקי כראש הישיבה, כעשרים שנה התמיד רבי אברהם במסירת שיעוריו בישיבה, בהרבצת תורתו זכה להעמיד תלמידים רבים, ובשנת תרס"ו עת חלה בעיוורון ועיניו פסקו מלראות הפסיק רבי אברהם למסור את שיעוריו, והיה שקוע במשך היום כולו בלימוד בחברותא מדברי הגמ' והראשונים שהיו שגורים על פיו תדיר. בשנת תרע"ו עזב את העיר מיר, התיישב עם בני משפחתו בעיר מינסק, ועד מהרה החל להתקבץ סביבו חוג מקורבים מקרב תלמידי חכמים ופליטי המלחמה שהתיישבו במינסק, כשר' אברהם מאיר להם את דרכם באור תורתו.

 

 

מכתבו המרגש של מרן הגר"ח

 

עדות נוגעת ללב היא מכתבו של שר התורה, מרן הגאון רבי חיים הלוי סולאבייציק, זצ"ל אל הגרא"ב קמאיי ראש הישיבה, בו הוא כותב לו לתמוך ולהחזיק בר' אברהם למרות עזיבתו את הישיבה.

 

במכתבו שנתלה בהוראת הגרא"ב בפתח הישיבה, כותב הגר"ח את הדברים הבאים: - "ברכה מרובה לכבוד הרב הגאון המפורסם נ"י פ"ה וכו' מ' ר' אלי' ברוך נ"י הגאב"ד ור"מ דק' מירא. אחרי הברכה וכ"ט לכ"ג הרמה שליט"א, התראתי עם מע"כ ידידי הרב הגאון וכו' מ' ר' אברהם נ"י טיקטינסקי, והתבוננתי על מצבו האיום ואשר קרה לו כי כהו עיניו מראות, יחד עם רע מצבו ודחקו ולחצו, הלא סבלו נורא, ואנכי כי אדענו ואכירנו עוד מקדם קדמתה, נבהלתי על האיש ועל אשר התהפך עליו. מטרת התראותו עמדי הי' לטכס עצה איך להיעזר על צורך בתו שכבר הגיעה לעת שידוכין, והוא מחוסר כל אין בידיו מאומה, וכנודע שנשואי הבת דורש כסף מרובה לאיזה נכבדות שהוא, וגם על צד המצומצם בכל הפרטים הלא זאת הוצאה רבה וכבדה מאד.

 

ובאמת כנודע שהגאון ר' אברהם הנ"ל שיחי', היה ר"מ בישיבה דק' מירא עשרים ושתיים שנים, ושמה כלה כוחותיו, וכל יסוד חייו הן בהגדת השיעור והן ביתר עניני הישיבה, בכולם היו מעשיו מרובין בשום לב ועיון מרובה, וכל עמל ותלאה לא שגבה ממנו אך ורק לטובת הישיבה. א"כ כל הדרוש לו על קופת הישיבה רמיא. ואין בזה מגרעת לקופת הישיבה, כי הלא הוא ת"ח גדול עמוס ביראה טהורה מעוטר בכל יקרת המדות וממולא בכל יקר וסגולה, למד ולימד והרביץ תורה לרבים, והעמיד תלמידים מרובים, בהם גם גדולי התורה החשובים, ולא יתכן שבחלותו יוטל על ציבורים אחרים.

 

ומה גם שאביו הגאון הגדול זצ"ל הרביץ שם תורה עשיריות שנים מרובים, אחשוב שהוא לערך חמישים שנה ואולי עוד יותר, והיה מן מיסדי הישיבה בתחילתה, וקיימה ושכללה בכל פרטיה בהרבצת תורה שהי' בה, ובהקמת מוסדות הכנסתה ובכל סדריה והנהגותיה בכל תכנה ותקונה בהדרה ושכלולה.

ובכן קופת הישיבה חייבת להספיק להגאון ר' אברהם הנ"ל שיחי' כל צרכו בדרך המכובד כראוי לת"ח יקר ומובהק. ובכן כ"ג הרמה שי' שכל דבר הישיבה תח"י הוא, וכל ענייני' עליו להשתדל ולהשלים, הלא ממילא אליו יסוב למלאת גם חוב זה של הישיבה, להכיר פעולת הג' ר' אברהם שי' שכלה מבחר ימיו ורוב שנותיו בהנהגת הישיבה וקיומה, וכולם מזכירים לשבח מפעלו, וכל הנותנים על דעת כן נותנים שלא יחסר לו ח"ו דבר וכפי כבודו היקר מאד בעיניהם. בטח יקובלו דברי בעיני כ"ג הרמה שליט"א, וימלא זאת בעין טובה, וכי נתגלגל טובתו של ת"ח זה, הלא יברכוהו טובים וישרים, והי' ברכה בגבולו וימצא לטוב משאלו בברכת כל טוב הכ"ד מוקירו. חיים סאלאווייציק. כ"ב טבת תרס"ט".

 

הגרא"ב קמאיי התרגש מאד ממכתבו זה של הגר"ח, ומיני אז המשיכה הישיבה להחזיק ולתמוך בו, על פי רישומי הישיבה בסכום של עשרים וחמש רובל לחודש.

 

ביום ה' פרשת שמות י"ט טבת תרצ"א השיב רבי אברהם את נשמתו במקום מושבו בעיר מינסק ובאותו יום הובא שם לקבורה לקול נהי והספד של גדולי הרבנים. על מצבתו נחרטו המילים אותן ביקש בצוואתו לכתוב בלא להוסיף דבר. בין היתר נכתב: "פ"נ איש אשר היה מאמין בהי"ג עיקרים ובכל מאמרי חז"ל, ועסק בתורה ולימד לאחרים למרובים או ליחידים...".

 

 

הנהגתו של הגרא"ב קמאיי

 

באותם ימים נהוג היה כי כספי התמיכה שנתנו לתלמידים שהיו שוכרים אכסניות למגורים ומשלמים על המזון העיקרי, ולעתים כשהיה די אף לצרכי לבוש ותיקון מנעלים, ניתנו בהתאם להכנסת הישיבה מעיירות מוצאם של בני הישיבה, כך שאלו אשר באו מערים גדולות זכו בדרך כלל להכנסה גדולה יותר וךהפך. רבי אליהו ברוך מיד עם כניסתו לתפקיד החליט לשנות זאת ולקבוע את סכום ההכנסה לפי רמת ידיעותיו וגילו של התלמיד, וזה הביא רבים מטובי הצעירים שדרו בעיירות קטנות להסתופף בישיבה, וגרם להתחזקות בקרב בני הישיבה ששאפו לגדול ולעלות בסולם העולה בית ה'.

 

שינויים רבים בנוסף לכך הנהיג רבי אליהו ברוך בישיבה: עד הגיעו היה מוסר ראש הישיבה את שיעוריו לפי סדר הדף בכל הש"ס, אך הוא שינה זאת ודאג שהמסכתות שתלמדנה בישיבה תהיינה רק מסדר נשים ונזיקין כנהוג בישיבות של ימינו, וכך שינויים רבים בסדרי הישיבה ובהנהגותיה ביצע הגרא"ב לתועלת הבחורים והישיבה כולה.

 

 

רבי אליעזר יהודה פינקל - ראש הישיבה

 

בט"ו בשבט שנת תרס"ג השיא ראש הישיבה, רבי אליהו ברוך, את בתו, מרת מלכה, שהייתה ידועה כברת דעה ומשכלת, לרבי אליעזר יהודה פינקל, בנו של הסבא מסלבודקה, רבי נתן צבי פינקל זצ"ל. הנישואין נערכו ברוב פאר והדר במיר, והחתן העתיק את מגוריו למיר והחל לשקוד על תלמודו בישיבה. אביו שכיהן כראש ישיבת סלבודקה שלח לו באותה תקופה את אחד מבחירי תלמידיו בסלבודקה הג"ר יחיאל יעקב וינברג זצ"ל בעל ה"שרידי אש" שילמד עמו בחברותא. במשך כארבע שנים למדו השנים בחברותא יום יום ועסקו שעות רצופות ביגיעה רבה בתורה, ובתקופה זו אף הספיקו לסיים מספר פעמים את הש"ס כולו.

 

התמדתו ויגיעתו היו לשם דבר. כך באחד הלילות, זמן קצר אחר נישואיו, פגש בו חותנו בלילה רוסי קר ומושלג בשעת חצות כשהוא יושב בישיבה ומתייגע בסוגיא, הוא פנה אליו ואמר לו: - "בשעה כה מאוחרת, בשנה הראשונה לנישואיך, מן הראוי להיות כעת בבית, ולא בבית המדרש". הוא לבש את מעילו ויצא את בית המדרש, הוא המתין מחוצה לו ומיד כשהתרחק חמיו מן הישיבה, שב למקום תלמודו והגביר את יגיעתו.

 

שנים רבות עסק ביגיעה בתורה במחיצת הישיבה. מנהגו אף היה לעתים ליסוע לעיר אחרת ללמוד בבדידות זמנים ארוכים, בהותירו את עול הבית על רעייתו שהתמסרה לו בכל לב שלא יגרע מתלמודו.

 

בשנת תרס"ז נתבקש על ידו חותנו לכהן פאר כר"מ בישיבה, ובנר א' דחנוכה מסר רבי אליעזר יהודה את שיעורו הראשון לפני בני הישיבה, תלמידיו סיפרו שנים לאחר מכן ששיעור זה הותיר בהם ובשומעים כולם רושם עז בו הזכיר הרבה את השיטה שקיבל מרבו הגר"ח מבריסק, שיטת העמקות וההגיון, בהן ירד לשורש כל דבר וענין תוך היקף רב של דברי הראשונים והאחרונים וביאור שיטותיהם. למרות גילו הצעיר וטרם מלאו לו ל' שנים, כאברך משי החל לכבוש את הלבבות ועובדה זו הרימה את קרנו בישיבה. בחוג המשפחה מספרים ששנים ארוכות נהגו בחנוכה לחוג את המאורע בו התחיל לומר את שיעוריו בישיבה.

 

שנים ארוכות ורבות התמיד בשיעוריו שהיו נופת צופים והיוו דרך ונתיב לתלמידי הישיבה להגיע לגדלות והבנה ישרה בתורה.

 

באותה עת למרות הישיבות הנוספות שצצו ועלו, התווספו רבים ללמוד בישיבה, והיה צורך להקים בית מדרש גדול יותר שיקלוט את כל תלמידי הישיבה. בשנת תרע"א אף התרחש אסון בישיבה כשאש גדולה כילתה את בניני הישיבה כליל, והיה צורך דחוף לגייס כספים רבים ולשקם את בנין הישיבה. ואכן בשנת תרע"ב חגגו במיר את חנוכת בנין הישיבה, ראשי הישיבה דיברו בה, ואף רבי אליעזר יהודה שמיעט כל ימיו לדבר ברבים, נאות לבקשת חותנו ונשא דרשה בפני בני הישיבה במעמד זה של חנוכת הבנין.

 

לימוד המוסר במיר

 

חידוש נוסף ומיוחד התרחש באותם ימים בישיבה והוא לימוד המוסר. עד לאותם ימים עסקו הכל בעיקר בעמל התורה ובעיונה, עד שבא רבי ישראל סלנטר וחולל את מהפכת המוסר באומרו כי דרכו של בן הישיבה חייבת להירפד על ידי המוסר בצטטו את הפסוק במשלי ד' י"ג "החזק במוסר אל תרף". בישיבת וואלוזין לא נהגו ללמוד מוסר - רבי ברוך דב ליבוביץ אמר על כך שלא היה בזה צורך שכן הנצי"ב היה ספר מוסר מהלך, וממנו למדו הכל אורחות האדם. וכך בישיבות רבות לא עסקו עדין בלימוד המוסר.

 

לימוד המוסר הושרש לראשונה ביסוד, עת הגיע רבי נתן צבי פינקל והקים את ישיבת סלבודקה "כנסת ישראל", כמגדלור לתנועת המוסר, 'הסבא' אף נרתם להפצת המוסר בכל הישיבות בליטא ופולין. בישיבת טעלז אירע אז "פולמוס המוסר הגדול" כשהסבא שלח קבוצת בחורים להחדיר לישיבה את לימוד המוסר, ובחורי הישיבה התנגדו נמרצות להוספת לימודים שלא היו כל הימים בישיבה.

 

בישיבת מיר עד עתה גם לא עסקו בתורת המוסר. הרב מרדכי פרוש הי"ו בספרו "אורות ממיר" מספר כי חזה במסמך מאותה תקופה, שבה גביר גדול רצה לתרום את כל כלכלת הישיבה למשך זמן ארוך ובלבד שילמדו שם מוסר, אך הנהלת הישיבה התנגדה לכך ולא הסכימה לקבל את בקשתו.

אולם עם התמנותו של רבי אליעזר יהודה פינקל כר"מ בישיבה, שינק את אור המוסר מאביו והתמסר להחדיר זאת אף בין כתלי הישיבה. ואכן הוחלט להחיל בלימוד חשוב זה כחלק מאופיה של הישיבה. הרוח החיה שעמדה מאחורי רעיון כביר זה היה לצד פעולותיו של רבי אליעזר יהודה ועמו הגר"י וינברג, רבי אלחנן יעקבוביץ שנקרא בפי כל 'העילוי מגריווא', שהתחנך שנים רבות בקלם וקיבל מלא תוכנו אורחות אדם מרבי שמחה זיסל זיו ה'סבא' מקלם, ובשנת תרס"ד, בהיותו אברך הגיע לימנות על לומדי התורה במיר. מרץ רב השקיע רבי אלחנן למען יתקבל הרעיון ללימוד המוסר בפי כל, ומחשבות רבו הושקעו כדי שיוכלו בני הישיבה לחוש בטעם הטוב שבכך.

 

משגיח בישיבה

 

עם התפתחות רעיון לימוד המוסר בישיבה, נוצר הצורך למנות משגיח לישיבה שישא בעול המוסר. היה זה רבי שלמה זלמן דולינסקי [רדינ'ר] שמונה בהשראתו של הסבא מסלבודקה שהעריכו עד מאד ובתיווכו של בנו הגרא"י פינקל חתנו של ראש הישיבה. גדלותו ביראה הייתה ידועה, והכל ראו בו כמנהיג ומורה דרך בנתיבות המוסר המעמיק ללימוד אורחות ישרים. הוא השקיע את מרצו בכך שיתנו בחורי הישיבה מזמנם אף ללימוד המוסר, ואכן אבן שואבת ומקור מים חיים היווה אותו לימוד לנשמתם של בחורי העמל שהשקיעו מלא כחם לתורה ולעבודה כאחד.

 

תקופה זו היתה זוהרת במיוחד: בחורים רבים נשלחו בכמה קבוצות מסלבודקה והגיעו למיר, ומיר קנתה את שמה הטוב והייחודי כאחד המפעלים הכבירים שידעה היהדות, כשקול התורה והעבודה בקע והגיע לאוזניהם של רבים מהצעירים של אותן תקופות בכל מקום ומקום.

 

 

המשגיח ר' ירוחם

 

מהפכה של ממש התחוללה בישיבה בשנת תרע"א שבה הגיע לכהן הגאון הצדיק רבי ירוחם ליבוביץ כמשגיח בישיבה, אותו משגיח שעליו כתב ברבות הימים הרב דסלר "...אחד מן המיוחדים מגדולי המעמיקים אשר ידעתי בדורי חכם וקדוש", והגר"מ רוזנשטיין זצ"ל משגיח דישיבת לומז'ה כתב עליו: "הנה זה האיש המעולה היה ראשון אשר בו ראיתי סמל ודמות תבנית אמיתי של חכמת המוסר.. הנה היה הוא כאשר הכרתיו, כולו יפה ונעים, כולו טיבה אחת של חכמה ומוסר ויראת ה' טהורה, והאמונה והאהבה הטהורה לבני אדם לעשות טוב לנפשם..". עם פטירתו של הסבא היה רבי ירוחם ה'בר סמכא' בתורת המוסר, עמו הביא לישיבה את הזוהר המיוחד שהשפיע על כל אורחותיה ותכונותיה, ההתמזגות בין המח והלב שהיתה יסוד הליכתו של רבי ירוחם הפעימה בלב כל בחור, והביאה את מוחו לנצל את מלא הכח ולהגביר את השאיפה, לצעוד בסולם העליה ובל ליתפס ח"ו במורדות השפל.

 

רבי ירוחם נולד בשנת תרל"ה בליובאן במחוז באברויסק ברוסיה הלבנה. בשנות ילדותו היה יושב והוגה בתורה בבתי מדרשות בסביבת מגוריו. ספרו בניו, שפעם בהיותו כבן 10 נעלם מביתו. אמו יצאה לחפש אחריו בעיירות הסמוכות, ובאחת העיירות כשעלתה לעזרת הנשים בבהכ"נ הופתעה לראות את בנה למטה יושב ליד הגמ' ולומד בחשק רב. היא הבינה כי בנה ברח בכדי להמתסר ללימוד התורה, וחזרה הביתה מבלי להתוודע אליו כדי שלא להפריע לו בלימודו.

 

בהיותו כבן תריסר הגיע לרכוש תורה בישיעבת סלבודקה המעטירה בהשראת הסבא הגרנ"צ פינקל זצ"ל. במשך הזמן הפך לאחד ממקורביו הגדולים [זאת למרות שתחילה התנגד לשיטת המוסר כפי שסיפר הרב קלוימס אב"ד דמוסקבה], ובשנת תרנ"ז נשלח ע"י הסבא לצקת מים בת"ת דקלם על ידו של הסבא מקלם, הג"ר שמחה זיסל זיו. ולמרות התקופה הקצרה שזכה לשמשו, כשנה בלבד, היתה תקופה זו המכרעת בחייו. סיפר אחד מתלמידי הסבא מקלם כי למרות היותו אחד מצעירי תלמידיו של הסבא, רכש לו ר' ירוחם את מקומו כאחד מנבחרי תלמידיו, ואף הסבא שהבחין בכישוריו הקנה לו רבות וראה בו את אחד ממשיכיו, שם נתיידד עם הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל עמו למד יחד, בשנים אלו עסק רבות בתקון המחשבה [כפי שכתב הגר"ש וולבה, בספרו 'האדם ביקר' וכן להלן], בתקופת שובבי"ם ת"ת עשה כעצת הגר"י סלנטר שלא לצום אלא ללמוד ולחשוב בלימוד ללא הפסק מעת לעת עד שאנסתו שינה, כך עשה פעמיים בשבוע.

 

בקלם היה נוהג שאת דברי הדואר לא פתחו ביום הגיעם כי אם למחרת כדי להתרגל למנוחת הנפש ולרחק הבהילות, פעם כשהיה עסוק ר' ירוחם בשידוך, ציפה למכתב מכריע, ואכן המכתב הגיע, חבירו ללימוד שידע כמה ציפה למכתבו זה האיץ בו לפתוח את המכתב לאלתר, הגיש לו ר' ירוחם את המכתב בשלוה ואמר: "רצונך לדעת מה כתוב בו הא לך לפתחו".

 

בבואו בברית השידוכין התנה שינתן לו ללמוד שמונה שנים בפרישות בקלם, ובתום תקופה זו יהיה מוכן לפרנס את ביתו. באותן שנים סיים ש"ס עם ד' חלקי שו"ע עם פי' הגר"א. בשובו לאחר שנים אלו, התכונן לסייע בידי רעייתו הרבנית בניהול החזקת המסעדה שממנה התפרנסו בעירם אוזבנט. אך הרבנית, שעמדה על גדולתו של בעלה סירבה ליתן לו זאת. במקום זאת הוא נסע לראדין ללמוד בכולל קדים במחיצת מרן החפץ חיים. שם נתקבל לכהן כמנהל רוחני בישיבת ראדין. תחילה היה ר' ירוחם נבוך אם להענות למינוי, הוא חשש שלא יהיה לו מה להגיד לפני התלמידים... לאחר תקופה התבטא אודות זאת באומרו: "בואו וראו מה גדולה היא זכות הרבים, ממש קרש כשיעמידוהו בתוך הרבים יתחיל לדבר". עד מהרה חיבבוהו תלמידיו וכפי שתיאר הגר"א גרוסברד שהיה תלמידו באותה עת, הרגישו בשיחותיו כטל של תחיה.

 

הגר"ב רוזנברג זצ"ל ר"י סלבודקה, סיפר ששמע מהמשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין שהיה אז תלמידו בראדין, על אותם ימים במחיצת ר' ירוחם וכה אמר:

- "במאמרו הראשון דיבר האדמו"ר בענין אמונה, בתום השיחה הרגשתי, כי התפילין שלי אינם תפילין, הציצית שלי אינן ציצית, והאמונה שלי אינה אמונה", ומיני אז הקדיש הגרי"ל את כל חייו לקנין אמונה אמיתית, עד שהפך לעמוד האמונה והמוסר בתקופתו.

 

הרוח שהוכנסה לישיבה בדבר המוסר הלכה ונתעצמה ורבים החלו להתגודד סביבו ולעסוק בתורת המוסר בהתלהבות עצומה. ר' ירוחם שחשש שדבר זה יפגע במעמדו הרם של החפץ חיים החליט לעקור משם, ומששב לביתו לחג הפסח לא חזר יותר לראדין.

 

ראש ישיבת מיר הגרא"י פינקל הזמינו לקבל לידיו את ההנהלה הרוחנית של הישיבה, ואף רבותיו בקלם האיצו בו לקבל משרה זו. בשנת תרע"א הגיע למיר ועמו קבוצת תלמידיו מישיבת ראדין, ומיני אז החלה מיר להבנות בצורתה כבית שמגדלין בו תורה ותפילה כשתורת המוסר מנווטת בתוך דרכה.

 

בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה ר' ירוחם עם בני הישיבה במסעם, ובהמשכו כשחשש לגורל משפחתו, אותה השאיר באוזבנט אשר בליטא, החליט לעזוב את הישיבה ולעבור לליטא שנכבשה ע"י הגרמנים כדי לשוב לביתו לחיק משפחתו.

 

טרם כלות המלחמה שימש ר' ירוחם כמשגיח בבית התלמוד דקלם ובפוניב'ז בישיבתו של הגרי"ש כהנמן זצ"ל הגאב"ד.

 

ישיבת סלבודקה אף היא גלתה לקרמנצוג באוקראיינא, וככלות המלחמה פנה הגרנ"צ קמי לר' ירוחם שישתדל לשקם את הישיבה כדי שכשישובו גולי קרמנצוג שלא ישובו לחלל ריק. תיאר זאת תלמידו הרב מובשוביץ: "האדמו"ר ירד מן הרכבת בקובנה. מהתחנה עד בנין הישיבה היה מהלך ברגל כחצי שעה. תוך כדי הליכתו התקבצו אליו כמה מאות אנשים. בהגיעו לאולם הישיבה הריק נכנס אתו קהל גדול. אדמו"ר עלה על הבימה והגיד שיחה מוסרית שהנוכחים שמעוה בדריכות. בתום השיחה חיפשו גמרות והתישבו ללמוד במקום, ומאז נתחדשה ישיבת סלבודקה".

 

כשנה וחצי כיהן ר' ירוחם בישיבה. תלמידו, רבי אבא גרוסברד תיאר שבאחד הימים היתה דליקה גדולה שאימה לשרוף את כל בתי העיר העשויים עץ. במשך היום כולו עמלו בני הישיבה ובראשם ר' ירוחם לכבות את הדליקה, עד שלפנות ערב עלה בידם לכבות את האש. או אז נאספו בני החבורה סביב לאדמו"ר מפויחים, רעבים ותשושי כח, וכה אמר להם המשגיח: "עוד לא למדנו מאומה, בואו נא ונלמד קצת", בני החבורה הביטו בו בתמהון, כי בקושי יכלו לעמוד על רגליהם, וכיצד יוכלו ללמוד? הבחין המשגיח במבוכתם ונענה: "בואו לישיבה, תראו שיכול נוכל", והלכו כולם יחד לישיבה, התיישבו ללמוד ו"יכלו", ורק אחר מספר שעות של לימוד ותפילה במנוחת הנפש הלכו לטעם דבר מה ולנום על משכבם.

 

כעבור שנה וחצי שב הגרנ"צ פינקל עם פמלייתו, הלך ר' ירוחם לקבל את פניו ואמר לו: "הנני מוסר לידי מר את הישיבה על תלמידיה המבוגרים, הבינוניים והצעירים", ועזב תיכף את הישיבה.

 

שנות מלחמת העולם הראשונה

 

בשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה, היה זה כשצבאות גרמניה פלשו לשיטחה של פולין, ומנגד המעצמה הרוסית ניצבה אף היא למערכה, מיר בהיותה בתוך לוע הקרבות הופגזה קשות ואף בנין הישיבה נשרף בשל כך.

 

סיפור מדהים שח רבי הרץ בס הי"ד מתלמידי ישיבת מיר: באותם ימים החלו חיילי צבא רוסיה לאתר 'משתמטים' מן הצבא, הימים היו ימי ראש השנה ובני הישיבה נאספו כולם בבית הכנסת הגדול במיר בחצר בתי הכנסיות [שולהויף], פתאום נודע כי חיילי הצבא מחפשים עתה בעיירה משתמטים מן הצבא. בני הישיבה כולם היו בגדר זה שהרי הם מעולם לא התייצבו לשירות בצבא הרוסי, והסכנה ריחפה עתה מעל ראשם שכן זממו לקחתם לעמוד בחזית המלחמה כשהכל ידעו כי מלחמה זו הינה עקובה מדם.

 

ראשי הישיבה שקלו שמא רצוי שבני הישיבה יתפזרו בין יתר בתי הכנסיות בינות למבוגרים ולא יוותרו כאן במרוכז, יבלטו בעיני החיילים ויפלו לפניהם כטרף. השאלה הגיעה קמי המשגיח ר' ירוחם, והוא החליט כי על בני הישיבה להשאר במקומם ותחת זה להגביר את תפילתם ובטחונם בה' שיוציאם מצרה זו. רעם התפילות וקולות הזעקה שבקעו אותה עת מביהכ"נ הותירו את רישומם לנצח בלב תלמידי הישיבה, התפילה היתה שונה מתמיד. לפתע קבלו המלים "מי יחיה ומי ימות, מי לחרב.." משמעות שונה... התרוממות עצומה אחזה בכולם. כעבור שעות מספר נודע הנס הגדול: החיילים ערכו חיפושים בכל בתי הכנסיות בעיר לחפש אחר משתמטים, ורק על מיפתן בית הכנסת הגדול מקום תפילתם של בני הישיבה לא דרכה כף רגלם כלל.

 

עם התחזקות ההפגזות והתעצמות הסכנה בהשארות במצב זה החליטו ראשי הישיבה להעביר את הישיבה ולצאת לגלות, ואכן הישיבה גלתה לעיר סטויבץ שברוסיה. תלאות רבות עברו על בניה, כך באחד הימים נתפס אחד הבחורים בחשד ריגול ונשלח לארץ רחוקה, יצאו בני הישיבה בחירוף נפש ובסיכון רב לעלות על עקבותיו, וזכור לטוב רבי יוסף קוסובר הי"ד שמצאו בעיר הרחוקה. המשגיח ר' ירוחם בסיפור מופתי התחנן לפני השופטים שיאותו לשחררו ומאמציו נשאו פרי. שם בגלות המשיכו בני הישיבה בסדרים כהרגלם במשך כשנתיים כשבהיכל הישיבה לא היה ניכר כלל שמחוצה לו מיתמר עשן ודם, ומלחמה בעיצומה. באותה עת ישב בעיר זו מרן החזון איש שהטלטל בעקבות המלחמה, ובאורח לא רשמי כיהן כרבה של העיירה. בני הישיבה סרו אליו והפליגו עמו בדברי תורה, הוא יעץ להם רבות בעניניהם השונים, ואף התפתחו קשרים אמיצים בינו לבין ראש הישיבה רבי אליעזר יהודה פינקל, קשרים שהמשיכו אף בשנותיהם האחרונות בארץ הקודש.

 

משקרבו גייסות הצבא לעיר סטויבץ ניתב הגרא"י את הישיבה למקום מרוחק לעיר פולטאווא שבחבל אוקראיינה, ואף שם קול התורה לא פסק אלא התעצם וזאת למרות הדחקות ששררה בישיבה בעקבות מצב החירום שפקד אז את התושבים.

 

סיפרו אודות מסירותו של הגרא"י לישיבה באותם ימים קשים, שכאשר באחת הפעמים נסע ברכבת לחארקוב לאסוף כסף עבור בני הישיבה, והסכנה מפני אימת הקוזקים האוקריאנים שחיפשו בין הקרונות יהודים לטרף ריחפה מעל ראשו, הוא פנה לקטר וביקשו לישב בתא המטען לבל יפגע על ידם. משעצרה הרכבת והקוזקים החלו לחפש את היהודים הזהירו הקטר כי עלולים הם לחפשו אף בתא המטען, בצר לו עזב את תא המטען והתחבא באחד השדות תחת מעטה עבות של עצים, כשעברה הסכנה חזר לתאו והמשיך בנסיעה לחארקוב, שם התקבל בבית אחד הגבירים שקיבלו בכבוד והפקיד בידיו המחאה גדולה עבור הישיבה. בשובו לישיבה חגגו הכל את ניסו הגדול של רבם.

 

בתקופת המלחמה נלב"ע ראש הישיבה הגאון רבי אליהו ברוך קמאי זצ"ל בהותירו את בנו רבי אברהם צבי אחריו. אז נתמנה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל חתנו, לעמוד בכס ראשות הישיבה וליטול את שרביט ההנהגה שהייתה קשה באותם ימי מלחמה. הגרא"י המשיך ביתר עוז להצעיד את הישיבה במסלולה הייחודי ולתת לה גוון של מפעל מייצר של גידולי פאר המתעתדים להיות גדולי ישראל בכל השטחים והמובנים. הכל נהרו לשמוע את שיעוריו שאילפו בינה והשרישו את דרך התורה בלב התלמידים.

 

בשנת תרע"ז ניחתה על הישיבה מכה נוספת: המהפכה הקומוניסטית. מידי יום היו נעשים פוגרומים ביהודים והיתה התנכלות קשה ליהודים. בני הישיבה סבלו מכך רבות, אך גם בזאת עמדו בעוז, ובעידודו של ראש הישיבה, המשיכו הכל בהתמדתם העצומה בשקידה בתורה ויראה.

 

עם תום ימי המלחמה בשנת תרע"ט כשתחת השלטון הרוסי הקומוניסטי היה קשה להמשיך בהפרחת הישיבה, היה עליה לגלות משם. מעבר הגבולות באותם ימים היה קשה למדי, והיו אלו שנים: הרב יעקב טננבוים והרב משה חריך, מתלמידי הישיבה שאזרו אומץ ופנו לשלטונות לשכנעם שלא תהא שום תועלת ל'מהפכה' מהשארות הישיבה ברוסיה. לאחר מסע שיכנוע ניאותו השלטונות לאשר להם לחצות את הגבול לכיוון פולין .

 

וכך עם תחילת ימי הקייץ שנת תר"פ גלתה הישיבה באופן עראי לוילנא, ושם באחד מבתי המדרשות שבו בני הישיבה ועסקו בהתמדה נפלאה בהתעלמות מוחלטת מהסובב אותם. תקופה זו נמשכה כשנה.

 

בשנת תרפ"א שבו בני הישיבה לעיירתם מיר, קבלת הפנים שלהם הייתה קשה - מה שנגלה למראה עיניהם היה כבד מנשוא: בנין הישיבה חרב, במקום הוקמו אורוות סוסים, והצבא השתמש במבנים הנותרים לתיאטרון. בית ראש הישיבה שימש את בולשת המשטר הפולני, ואף היה בית מעצר לעצירים.

 

הגרא"י חיזק את רוח תלמידיו הוא כינסם באכסניות עראיות בהן המשיך באמירת שיעוריו פעמיים בשבוע. גיסו הגרא"צ קמאי נתמנה לרב העיירה ובנוסף לכך עסק באמירת שיעורים בישיבה לצידו של ראש הישיבה הגרא"י פינקל. כן מינה הגרא"י את הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין למשגיח בישיבה עד לשובו של רבי ירוחם, ששימש אותה עת כמנהל רוחני בבית התלמוד דקלם ובפוניב'ז.

 

שנת תרפ"א סומנה במיוחד כשנת הצלחה כשרבים מאד מכל קצוות תבל נוהרים לעבר הישיבה, ובין כתליה של מיר מתנצחים בלימוד כ- 400 בחורים ענקי התורה של דור העתיד, אנשי אמת וחסד, שייעדו את חייהם למשאלה אחת... לגדול... ובימים ההם שבין שתי המלחמות עלתה הישיבה ונתעלתה בסולם הדרגות, רבים באו להסתופף בצל קורתה, ועילויים ומתמידים רבים העניקו לה את כתר הבכורה בעולם הישיבות כולן. בחורי הישיבות שמילאו את כריסם בש"ס ומפרשים, וחפצו להגיע עדי השלימות ראו עצמם בטבעיות להגיע למיר ולהגשים שאיפה זו.

 

פלך נוסף בישיבה היה עובדת הגעתן של קבוצות קבוצות מטובי המוחין, כך קבוצות של רבי אלחנן מברנובי'ץ וקבוצת קלצק של רבי אהרן קוטלר, קבוצת ראדין ועוד רבים, עליהם נוספו תלמידים רבים שהגיעו מחו"ל ביניהם כחמישים תלמידים מארה"ב, מגרמניה, שוויץ, דרום אפריקה, צ'כוסלבקיה, בלגיה, אנגליה, רומניה, הונגריה, איטליה ואוסטרליה.

 

בד בבד עמלו ראשי הישיבה קשות לשפץ ולקומם את משכן הישיבה, ולא רחק היום עד שהישיבה הגיעה לחרפת רעב. מזכיר הישיבה, רבי שמואל גריינמן, שנעשה לימים מחותנו של הגאון רבי אליעזר יהודה, ועמו רבי אברהם קלמנוביץ שכיהן לימים כראש ישיבת מיר בארה"ב, סייעו בידי ראש הישיבה והלכו עמו למסע של איסוף כספים לטובת הישיבה, ואף שד' אמותיו של הגרא"י היו הלכה בלבד, וכפי שהעיד ר' מאיר הילדסהיימר מברלין שהיה יו"ר ועדת התרבות של הג'וינט במכתבו כי הגרא"י אינו ראוי למגביות כי אם לעיסוק בתורה ללא הפוגה... הוא לא יכל לעמוד למול סבלם של תלמידיו ולמול בקשותיהם של רבים נוספים שהתדפקו על דלתותיו להסתופף בצילו, ולמען זאת התגייס לאיסוף הכספים הנדרשים.

 

כך יעיד המאורע שבאחד הפעמים כשהתאוננו מספר תלמידים על מצבה הקשה והדחוק של הישיבה, כינס הגרא"י את בני הישיבה ואמר להם מספר מילים: - "יכולתי להבטיח לכם שהיה ביכולתי להחזיק את הישיבה מתוך הרווחה, ואם בכל זאת המצב קשה אין זאת אלא מחמת שנטלתי על עצמי אחריות להחזיק את הישיבה עד בוא גואל צדק, וכשיבא אלך ואקרא לפניו: 'משיח צדקינו, הא לך את המפתחות של הישיבה דמיר...'".

 

אסיפת הכספים באמריקה, כך גם עובדת הגיעם של זוגות צעירים רבים, שהפקידו את כספי נדונייתם בישיבה, היטיבה עם מצבה החומרי של הישיבה, ומאוחר יותר כשהגיעה משלחת של הג'וינט והתרשמותה מאוירת הישיבה הייתה נפלאה, הם החליטו לתרום 2000$ לישיבה כשהם מותירים באמתחתו של ראש הישיבה הבטחה למתן סכום דומה בעתיד.

 

 

אוירת הלימוד בכל המובנים

 

באותן שנים שררה בישיבה אוירה עילאית של התמדה ולימוד מעמיק משולבים, תמורות מיוחדות קיבלו אלו שחידשו דברי תורה מיוחדים והעבירום לראש הישיבה. כך באחת השנים יזם הגרא"י פרס מיוחד של 50 דולר, סכום גדול באותה תקופה, לכל מי שסיים את הג' בבות או מסכתות שונות ונבחן עליהם אצל הגרא"י, הגרא"צ קמאי או אצל מרן המשגיח ר' ירוחם.

 

לעתים כשלא היו חידושי התורה מספקים, הם היו מחפשים נתיב להראות לבחור את הצורה בה צריך הוא להשקיע את מרצו. הושם דגש על כל יחיד ויחיד שיוכל לגדול ולעלות בסולם העליה בישיבה.

 

בעקבות בקשתו של הגראי"ז מלצר שפגש בגרא"י בחנוכת הישיבה בקלצק, ושוחח אודות חשיבות קבלת התורה מפיו של רבי וולוול'ע מבריסק, נהגו בכל שנה מספר בחורים מטובי בניה של הישיבה להגיע ולקבל הימנו את תורתו, וכך נסעו רבי יונה קרפילוב, רבי אריה לייב מאלין, רבי י. מיכל פיינשטיין ואחרים ללמוד תורה מפי גאב"ד בריסק, כשהעול נטול על כתפי הגרא"י. בשובם הם החדירו מאותן הוויות ונתיבות לכל בני הישיבה וכך התעלו בני הישיבה בעיונם ובלימודם אף לפי שיטה זו.

 

 

שובו של המשגיח

 

בשנת תרפ"ג, לאחר ששימש פרק זמן קצר כמנהל רוחני בקלם ובפוניב'ז, שב רבי ירוחם למיר, שהכילה אותה עת כשלש מאות תלמידים, בה החל לשמש כדמות מוסרית שהחלה להעניק לתלמידי הישיבה את תורת המוסר ודרכה לעצב דמותו של כל יחיד. עובדה זו אף היא גרמה לכך שרבים הגיעו לישיבה להסתופף בצילו של המשגיח הגדול והנערץ. ביניהם פליטים רבים שנותרו ללא משפחתם, וראשי הישיבה היו להם כאב ממש.

 

סיפר הגר"ש וולבה זצ"ל שכחלוף ג' חודשים אחר בואו אמר המשגיח למקורביו שכבר הספיק לעמוד על התכונות הטובות של כל בני הישיבה, ואצל חלק מהם הכיר גם את המדות השליליות. ואין לכך הסבר מלבד העובדה שעם צבור תלמידיו אזר תמיד שארית כוחות להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד ולכוללם יחד.

 

במיר רכש ר' ירוחם עד מהרה את מקומו כעמוד היראה לכל הסובבים אותו, שם הנחיל את משנתו המוסרית שהושתתה על הגדרתו בדבר התמזגות השכל והלב. לאחר פטירתו של הסבא מסלבודקה בחורף תרפ"ז היה רבי ירוחם הרוח החיה לתנועת המוסר כולה, כשגדולי המשגיחים נהגו להיוועץ עמו בדרכיהם, תוך הערצה גלויה לאישיותו, ורבים מתלמידיו כיהנו כדמויות הוד בישיבות הרמות, ובכך הפך ר' ירוחם לדמות המוסר כולה בתקופה זו.

 

המשגיח דגל בכללו להנהיג את הישיבה באופן קדמון, וכפי שהתבטא פעמים מספר, זוהי הסיבה שלא היו בישיבה מפלגות או פילוגים, ואף החסידים שבאו ללמוד בישיבה התמסרו כולם ללמוד גפ"ת על דרך הלימוד הליטאית, וקבלו את מרותו של ר' ירוחם בדרך עבודת ה', וגדלו במוסר כפי שגדלו בתורה. פעם שאל נשיא מפלגה דתית את המשגיח: "איך זה יתכן כי בישיבתכם אין אף אחד המשתייך לתנועה שלנו, האם כבודו מדבר נגדה?", השיב לו ר' ירוחם: "אין אנו מדברים נגד מפלגות, אנחנו אומרים רק מהי תורה. אם התוצאה מדברינו היא, שבני הישיבה אינם שייכים למפלגה משמע שהיא זרה לתורה..".

 

היתה תקופה שבה הגיעו פנים חדשות לישיבה, בני חו"ל ממערב אירופה ומארה"ב, מהם בעלי 'השכלה גבוהה', וכמי שבאו ממקומות שבהם מצב היהדות היה בשפל ללא תורה כמעט וללא רוח ומאידך הקיפה אותם הנהירה אחר החמריות, דבר זה הכביד מאד על המשגיח שבמסירות אין קץ נשא כל אחד ואחד מהם כאשר ישא האומן את היונק, בסבלנות אבהית, בפקחות מופלאה ומסירות ללא גבול, עד שנהיו לבני תורה אמתיים, והם, ששמעו את פיו הקדוש מדבר דברים נשגבים שלא שמעו מעולם, וניכרים דברי אמת, החלו לרכוש נקודות אור בחייהם. הגדיל לעשות רבי ירוחם בכך שהנהיג לומר בפניהם שיעור בחומש. בשיעור זה היה פותח ליבם ומקנה להם יסודות איתן בגישת האמת אל התוה"ק וחז"ל, והיה בונה בכך את תלמידיו מהמסד ועד טפחות, ומעמידם על דרך איתנה בהתנהגות ומחשבה גם בהשקפה לעתידם בארצות המערב מלאי הנסיונות.

 

יעיד על כך המאורע אותו סיפר הגר"ש וולבה שליט"א על תלמיד חו"ל שהגיע למיר והוזמן לביתו של חבירו מאותה מדינה, ששהה כבר זמן מה בישיבה, שאל המארח את אורחו: לבן כמה מעריך אתה את גילי? והוא השיב את שהיה נראה לו. השיב לו המארח: "דע לך שאני כעת בן שנתיים וחצי וכמה ימים", ולתמהון אורחו הסביר לו: "ביום שראיתי את המשגיח לראשונה נולדתי מחדש, והנה באתי למיר לפני שנתיים וחצי..".

 

בשנת תר"צ היה זה המשגיח שיזם את השידוך לביתו של ראש הישיבה, הגרא"י פינקל, עם הארי שבחבורה הגר"ח שמואלביץ, שנודע בכינויו ר' חיים סטוצ'ינר. שבועיים ימים סר ר' חיים לביתו של ראש הישיבה והרצה בפניו מדברי תורתו, ואחר זאת נוכח ראש הישיבה בגאוניותו וניאות לקחתו לחתן עבור ביתו.

 

מלחמת העולם השניה

 

בשנת תרצ"ג לאחר עלית הצורר הגרמני לשלטון, החל מסע ההשמצות הידוע על היהדות. הקולות שהגיעו משלטונו היו קשים ומרים, החלו הקריאות הידועות אודות גנותם של היהודים, תוך הבטחה של הצורר 'לנקות' את שטח העולם מאותם 'טפילים'. המתח החל להראות באויר. הגרא"י פינקל, שעיניו חזו בעננים השחורים הקרבים ובאים, חיפש דרכים להעברת הישיבה. תחילה חשב להעלותה ארצה - הוא רקם תוכניות שונות, אולם לבסוף לא איסתייעא מילתא ולא יצא הדבר אל הפועל. המשגיח ר' ירוחם היה זה שבאותם ימים חיזק את תלמידיו להתעצם במדת הבטחון ולהגביר חילם לתורה כערובה יחידה לקיומינו, ולמרות חולשתו הרבה לא פסק מלומר את דברותיו בשיחותיו המופלאות, תוך שהוא נוסך בעצמותיהם תקווה ובטחון.

 

באותן שנים, כשמצב היהודים היה לוט בערפל, ניסו כמה מבני הישיבה להשיג אישורי עליה לארץ. למרות מצבם הכספי הקשה, השתדלו ראשי הישיבה בכל כוחם לסייע בעדם ובלבד שיוכלו להציל עצמם ולהתמסר ללימוד התורה בארה"ק. סיפור בענין זה התרחש עם אחד הבחורים שהצליח בשנת תרצ"ה להשיג אישור עליה לארץ הקודש, אולם לא היו בידו מעות לנסיעתו. הוא פנה בצר לו אל ראש הישיבה הגרא"י, וביקשו ליתן לו הלואה, וראש הישיבה אכן הלוה לו. לאחר מכן נכנס אל המשגיח רבי ירוחם ליפרד הימנו טרם נסיעתו, וסיפר לו תוך כדי הדברים שראש הישיבה נתן לו הלואה. יעץ לו המשגיח: "למעשה מגיע לך גם מענק לפני נסיעתך לארה"ק, בקש גם זאת ממנו!", הוא שב לראש הישיבה וביקש מימנו מענק. השיב לו ראש הישיבה: "אין לי, ואפילו לילדי שלי אין לי לתת להם כסף", הבחור לא נרתע והשיב לרבו: "אימי ברוסיה הבולשביקית היתה מוכרת הכרים והכסתות רק כדי שיהיה לי כסף ליסוע ללמוד במקום תורה", מלים אלו נגעו ללבו של ראש הישיבה, והוא השיב לו: "מסור לי כל חובותיך לבני הישיבה ולמכולת, ואני אפרע אותם, כך תוכל לנסוע בשלום..".

 

בשנת תרצ"ו, עת היו רדיפות שונות, שביניהן הגזירה על יהדות פולין לאסור את השחיטה, נצטער המשגיח צער רב בעקבות כך, צער שגרם לו לחלות בליבו שהיה חלוש עוד בהיותו צעיר. מצבו הוחמר, והרופאים נלאו לעמוד על טיב מחלתו... שיחתו האחרונה של רבי ירוחם שהיתה על הנושא 'ובעל הבית דוחק...' היא נאמרה בכ"ד אייר תרצ"ו, ובשבת פרשת בחוקותי. מאמרו היה אודות 'הזריעה האחרונה' שלו, להחזיק יחד עם חפזון השכינה הממהרת ואינה ממתינה, וחייבים 'לרוץ' עמה בלי שיהוי זמן...

 

ביום א' לפר' במדבר נפל למשכב ממנו לא קם, ופעמים רבות שמעוהו אומר "אדאנק דיר, טאטינקע, פאר די יסורין", [תודה לך, אבאל'ה, עבור הייסורים], ביום ב' לפר' שלח י"ח סיון תרצ"ו, נסתלק רבי ירוחם לבית עולמו. המלים האחרונות שנשמעו מפיו היו "שהכל נהיה בדברו... הסתלקותו זעזעה את אמות הסיפים בעולם התורה. אחד מראשי ממלכה זו, מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי מוילנא, התבטא באומרו כי עולם הישיבות שרוי בסכנה ובמצוקה אחר פטירתו של מעצבה הדגול ר' ירוחם. הישיבה אבדה את קברניטה שהותיר אחריו מפעל חיים שוקק, כוחות ודרכים לפעילות ענק בדרכה של תורה. את שרביט ההשגחה נטל על עצמו רבי יחזקאל לוינשטיין, שקודם לכן כיהן כמנהל רוחני בישיבת הגר"א קוטלר בקלצק, ועתה המשיך את אותו רושם עז שהותיר קודמו.

 

בצום גדליה בשנת ת"ש נכנס הצבא האדום הרוסי למיר וכבש אותה מידי פולניה. הרוסים רצו להגלות את הישיבה לסיביר וביקשו מן הישיבה לישאר במרוכז. בחלל האויר היה ניתן למשש את הפחד מפני יום המחר. בשמחת תורה באותה שנה - מספרים תלמידים - שרו בני הישיבה כמה שעות את השיר 'עוצו עצה ותופר' בהתלהבות עצומה כשראש הישיבה מעודדם.

 

רצונם העז, כך גם ההשקעה הרבה של מייסדי הישיבה וראשיה הביאה את הישועה להמשיך במסורתם, בהסכם הכיבוש בין רוסיה וגרמניה שנחתם על ידי שרי החוץ ריבנטרו'פ ומולטוב נכלל סעיף מוזר, שמאוחר יותר התברר שגרם להצלתה של הישיבה והביא את הישועה למיר, ובו נאמר שווילנא תשאר העיר היחידה שתהיה עצמאית, שלא בשליטת שניהם, ומשנודע זאת לראשי הישיבה הוחלט מיד על מעבר לוילנא תחת שלטון הפולני. ביום ב' בחשוון עם פתיחת זמן החורף שנת ת"ש, באישון לילה ובהתארגנות חפוזה לבל יתפסו על ידי הרוסים, ערקו בני הישיבה עם מטלטליהם הדלים לוילנא, כעבור ימים מספר הגיעו אף ראשי הישיבה ובני משפחותיהם. הגרא"י פינקל ביקש מהגרא"מ קמאי להצטרף עמו, אך הוא ענה בהחלטיות: - "אתה ראש הישיבה ועליך להצטרף לתלמידיך, אני רב העיירה ועלי לישאר עם אנשי העיירה". וכך הווה.

תושבי העיירה התקשו לצאת מן העיירה וגורלם נחרץ, ביום י"ח מרחשון תש"ב נלקח ראש הישיבה הגאון רבי אברהם צבי קמאי בראש 2300 גברים נשים וטף תושבי העיר, לעבר בורות המות לגיא ההריגה.

אחד הניצולים שהיה עד למתרחש תיאר ברבות הימים איך פנה רבי אברהם צבי לעבר כל הקהל ואמר: עתה מוטלת עליהם חובה לזכור את מסירות נפשו של רבי עקיבא בדבר 'וכל נפשיך' - אפילו בשעה שנוטל את נפשיך, ועלינו לקבל הדין באהבה... שם באותם בורות אפלים נטמנו אותם יהודים ובראשם ראש הישיבה הי"ד.

 

סיפר גוי, שהיה נוכח במעשה מזוויע זה לצאצאי הגרא"צ קמאי, שביקרו במיר, שכל העת הייתה בידי הרב האפשרות למלט את נפשו אך הוא סירב בתוקף, בתואנה שלא יעזוב את בני עדתו בשעה קשה שכזו. בקשתו האחרונה הייתה שיירו בו סמוך לבור בכדי שכל דמו ישפך לבור ותתקיים בו קבורה כדין.

לעומת כל זאת, הצליחה הישיבה ביד ההשגחה לשרוד: עם הגיעה לוילנא השתכנה תחילה בישיבת 'רמיילס' ולאחר שגברה בה הצפיפות העתיקו מקומם לבית הכנסת ברובע נוביגרוד שבעיר. כעבור חודשיים בלבד החלו הסובייטים לטפח את יסודות הקומוניזם. הם גזרו על הישיבה להתפזר בעיירות הסמוכות ולפרק את איחוד הישיבה, הגרא"י, שסירב לכך בתוקף, הצליח במאמצים רבים תוך מתן שוחד רב לקבל התר להעביר את הישיבה כולה לעיר קיידאן ובחנוכה ת"ש הגיעה הישיבה לקיידאן.

 

בחודש מנחם אב באותה שנה היה ברור לכולם כי כבר אין ברירה וכי הרוסים לא יאפשרו את קיום הישיבה יותר. כך חילק ראש הישיבה את תלמידיו לד' קבוצות כפי שעשה יעקב "ויחץ את המחנות", ובני הישיבה התפזרו בד' עיירות: קראק, קרקינובה, שאט, רמיגולה, כשהגרא"י דואג להעברת כספים וסיוע חומרי ורוחני לתלמידיו.

 

הגרא"י ביקש מתלמידי הישיבה כולם לגשת למשרדי הפנים הפולניים ולסדר דרכונים פולניים, שלשה תלמידים התגייסו למערכה לארגן זאת: אליעזר פורטנוי, יעקב עדרמן ומשה זופניק. הדבר אכן סודר, וזה מה שהביא ואיפשר את נס ההצלה מאוחר יותר.

 

 

נס ההצלה - שנחאי

 

ישיבת מיר המשיכה במסעה, עברה תלאות רבות, ובדרך נס, המפורט רבות בספרי ההסטוריה, הצליחו בני הישיבה כולה לקבל אשרות כניסה ליפאן מקונסול המדינה שהגיע דרך נס לליטא, וזאת אודות לפעילותו הנמרצת של ראש הישיבה ומזכירו הג"ר יוסף דב אפשטיין.

 

הקונסול פעל בצורה יוצאת דופן למען הפליטים, הוא הנפיק אלפי אשרות כניסה עבורם, ובקושי נתן תנומה לעפעפיו, אפילו כשנגמרו הניירות הרשמיים של ממשלת יפן שהיו במשרדו, המשיך הקונסול בכתיבת אשרות על ניירות שלו בחתימת ידו. אף שקיבל מברקים מממשלתו בבקשה שיפסיק את מעשיו, שכן הוא עבר את המיכסה המותרת, לא שהה לפניותיהם והמשיך במתן אישורים לעוד רבים אחרים. עובדה זו הביאה את חמש מאות מתלמידי הישיבה כשעליהם נוספו רבים אחרים מישיבות שונות ופליטים רבים אחרים שברחו לוילנא, להגר ליפן, ובכך להציל את אש התורה, כשבראשם ניצב בעוז ראש הישיבה, הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל.

 

בני הישיבה יצאו לדרכם בחודש שבט תש"א, בנסיעתם ברכבת דרך סיביר עד לנמל וולדיבוסטוק. התלאות בדרכם היו קשות. כך למשל דרש משרד התיירות הסובייטי סך 170 דולר לאיש עבור כרטיס נסיעה מקובנה לוולדיבוסטוק [בקצה מזרח בריה"מ], ראשי הישיבה הצליחו לאחר מאמצים רבים לגיס את הסכום, בין היתר בעזרתו של נשיא הישיבה בארה"ב הגר"א קלמנוביץ זצ"ל שבמכתב שנשלח אליו כתב לו הגרא"י: "..שעות ספורות, רחמו, הצילו, מהרו, לוו, משכנו את לחמנו, שלחו טיקאטס לאינטוריסט [משרד התיירות הרוסי]".

 

בשנגהאי התחזקו בני הישיבה בהתמדתם ויראתם. למרות אי הוודאות באשר לגורל משפחותיהם ואוירת הדוחק ששררה, לא פסקו בני הישיבה מלימוד תורתם ביתר עוז, בנוסף לשיעורי ראש הישיבה ושיחותיו חדורות האמונה והבטחון של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין.

 

לימים, כששב הקונסול למדינתו הוא פוטר ממשרתו במשרד החוץ, שנים מספר לאחר מכן כשהגיע לירושלים כאורח יד ושם, ערך לו הגר"ח שמואלביץ זצ"ל מסיבה בביתו בהשתתפות בני הישיבה כאות הוקרה על פועלו המופלא להצלת בני הישיבות, והעם היהודי מעמק הבכא.

 

נצחיות וקיום עד היום הזה

 

למעצמה שכזו, אשר לזכותה נזקפת הישרדות התורה מחד ופריחתה בדורות הבאים מאידך, לא תוכל אש התופת לשמש מפגע, ובמקומה אש התורה שהובערה על ידי מייסדיה ממשיכה לבעור עד עצם היום הזה בדמות הישיבה הגדולה שבירושלים.

 

בשנת תש"ד אחרי מאמץ רב מצידו של ראש הישיבה, הגרא"י פינקל, שכלל בין היתר את השתתפותו של הגראי"ז מלצר ששלח את גרעין ההקמה מישיבתו 'עץ חיים', נפתחה ישיבת 'מיר' בבית הכנסת 'בית ברוך' בשכונת מאה שערים בירושלים, לאחר זמן קצר היה צר המקום מלהכיל את יושביו והועתק לבית הכנסת שבשכונת בתי מילנר, [בזמן ההפגזות בשנת תש"ח עברה הישיבה באופן ארעי לבית הכנסת 'אחווה']. הישיבה החלה להתנוסס לתפארת לפי מיטב המסורת שידעה בימים הטובים.

אחר שנים מספר הצטרפו ובאו הקבוצה שגלתה לשנחאי כשבראשם הגר"ח שמואלביץ והגר"י לוינשטיין שהצטרפו להנהגת הישיבה בירושלים. עמם באו ונקבצו טובי בניה של העיר וצעירים רבים מארצות הגולה.

 

באותו זמן הוקם בנין הישיבה המפואר בשכונת בית ישראל, שכונה שהוותה אז שטח ספר על הגבול בין ישראל לירדן, מכח הסכמי שביתת הנשק שנכנסו לתוקפם. הבנין נבנה אודות לסיועם של בני הזוג ר' אלכסנדר סנדר ופייגע קויפמן שהתגוררו בניו יורק, והחליטו לממן מהונם את בניית הישיבה. ואכן תוך פרק זמן קצר נחגגה חנוכת הבית ברוב פאר והדר. וכך החלה התנופה שהצעידה את הישיבה להיות אחד המרכזים העולמיים הגדולים ביותר לתורה ויראה שבו חונכו ונתעלו רבבות בדרך ישראל סבא.

 

בי"ט בתמוז תשכ"ה כבו המאורות. בשעת בוקר אחר שעסק במשא ומתן בתורה עם אחד ממקורביו, ניכר היה עליו כי אלו שעותיו האחרונות, הוא התהלך בחדרו אנא ואנא אחוז שרעפים, ולפתע בשעה 15,30 נחלש וכרע תחתיו, בני הישיבה שפתחו את ארון הקודש בזעקה נענו כעבור מחצית השעה כי ניצחו אראלים את המצוקים ונשמתו הטהורה של רבי אליעזר יהודה שבה ליוצרה. למחרת התקיימה הלוויתו הגדולה, כשחתנו הגר"ח שמואלביץ זצ"ל זועק את שברו בהיכל הישיבה, ומורה לישב על הארץ להביע את האבל הכללי על סילוקו של צדיק... לאחר מסע ההלוויה נטמן בחלקת הרבנים שבהר המנוחות.

לאחר פטירתו מונה בנו, הגאון רבי ביינוש פינקל, לעמוד בראשות הישיבה, אותה הנהיג בעוז ותעצומות ובהצנע במשך עשרים וחמש שנים, ורבבות התחנכו על ידו בתקופה זוהרת זו.

סמל של גדלות בכל המובנים היה רבי ביינוש, כוחותיו אלו נתנו לו את העז להנהיג את הישיבה בביטחה ולהעפילה למרחקים כשהכל מכירים בטובה הגדולה שיש להם כלפי ראש הישיבה הדואג ללא הרף לטובתם.

ביום ג' ח"י שבט תש"נ לאחר מחלה קצרה וקשה, השיב את נשמתו בטהרה, כשהוא מותיר אחריו את בני המשפחה והמוני תלמידיו בוכים וכואבים על סילוקו של צדיק.

בהספדו המרגש של מרן הגרא"מ שך זצ"ל אמר בין היתר: - "היום יום שלישי, זה היה היום של השיעור הכללי שאמר, ואנו עומדים כאן לפני מיטתו... יהי רצון שתהיה מליץ יושר לחזק את הישיבה בשברונה". בתוך דבריו הודיע על התמנותו של חתנו יבלחט"א הגאון רבי נתן צבי פינקל שליט"א לכהן פאר בראשות הישיבה, ומיני אז הולכת הישיבה ומתעצמת בהנהגתו המבורכת כבירת המעש והתבונה.

כך מתעצמת ופורחת לה הישיבה עד עצם היום הזה, ואור התורה שהודלק בה לפני שנים רבות בדם ואש, ממשיך להאיר עבור אלפים רבים הצועדים בדרכה.

זוהי תמצית דמה של אש העקידה, האש ששרפה את עצמותיהם של בחורי הישיבה והעלתה אותם מן החומר בסולם הפסגות לראשותיו, האש שהבעירה את ליבו של כל בחור מירא'י בהסתופפותו בין כתלי הישיבה. בהווי שכזה לא פלא ש'מיר' היום היא מבצר חיים שמגדל בתוכו גדולי תורה במלא מובן המילה, זהו אותו מפעל כביר שרומם את בית ה' והקים דורות דורות של גדולי ישראל ת"ח ויושבי על מדין, תיתי לה לישיבת מיר שקנתה את מיוחדותה בעמל רב וברצון עז לגדול ולעלות...

 

מירע'ר ישיבה

 

אחת מאבני היסוד של ישיבת מיר בעיירה מיר בליטא הייתה אוירת הלימוד הלוהטת אשר סחפה בתנופה אדירה את כל לומדי הישיבה לגדול בתורה ויראת שמים ושלימות המידות.

לא נותרה פינה בנפשו של בן הישיבה שלא נוצלה עד תום להשתלם ולשגשג בד' אמות של הלכה, הדעת לא היתה נתונה אף רגע לענינים אחרים, וכל משאבי האדם רוכזו למטרה זו בלבד.

לא היה בנמצא משהו שיוכל לעצור את הסחף העצום והערגה לרוחניות ששררה בבני הישיבה: לא קשיים הניקרים בדרך, לא עייפות או בעיות משפחתיות - בעמל התורה בליבון סוגיותיה, ובהשתלמות ביראה ראו בני הישיבה את יעודם ובזה השקיעו כל מרצם.

לימוד הסוגיות היה בעמל רב ובעיון עמוק, כשכל ישות התלמידים שקועה בו בגופם ונפשם כאחד, מי שנזדמן להיכל הישיבה ברוב שעות היום, ראה לפניו תלמידים אחוזי מחשבת לימוד מעמיקה, ויכוחים רבים במלחמתה של תורה בריכוז כל מאמצי הכשרון והידע העצום בכל מרבדי התורה, זהו נופה של הישיבה, וחלק מבשרה.

כלל בסיסי היה אחוז בידו של כל בחור ובחור במיר, המשגיח הגדיר זאת 'ליגען אין לערנען' - לעמול ולהשקיע בלימוד, שכן אף שלעתים יכול ומסוגל האדם ללמוד שעות ארוכות ללא הפסק. סגולה נוספת להצלחה ושגשוג היא השקיעה והיגיעה בלימוד, על בני הישיבה חזו היאך אותה שקיעה עצומה כובשת ומציפה את כל כוחות המחשבה והריכוז, זה התבטא גם בכך שלא היו להם בראשם דבר מלבד הלימוד, מחשבת העמל כבשה את כל חושי האדם ולא נותר מקום בראש לכל דבר אחר, ובמיוחד שאף לאחר סגירת הספרים נמשכו המחשבה והיגיעה באותה צורה כמקודם, והיה קשה מנשוא לנתק את הבחורים מן האוירה הרוממה של ה'קצות החושן', ללכת לטעום דבר מה בכדי להתקיים.

מסורת של דורות הממיתים עצמם באהלה של תורה היתה לה לישיבת מיר, ממנה צמחו לגיונות של תלמידי חכמים ומרביצי תורה, במסירות נפשם לתורה ויראה קידשו כל אבן וכל פינה בהיכל תורה גדול זה, והשרו אוירת טהרה עליאית ומרוממת בין כתליה כל הימים.

תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. מירי (31/12/2011 23:20:26)
2. אורי (21/03/2016 22:59:01)
3. אורי (21/03/2016 22:59:02)
שאל את הרב
דלג על שאל את הרב

שאל את הרב

 

 

 כאן תוכל להפנות לרב את שאלתך, הרב ישתדל לענות בהקדם האפשרי.
התשובות נשלחות ישירות למייל השואל. לשליחה יש למלא את הטופס המופיע כאן:

*
רשימת תפוצה


 

מאמרים חדשים
דלג על מאמרים חדשים

מאמרים חדשים

     

 

הצחוק יפה לבריאות

אז מה, זהו? יותר אסור לצחוק? תשובה עפ"י ההלכה

 


    

 הוראות יצרן 

האם זה תקף גם ביחס לחיינו? קרא את ההוראות!


   

 

מחפשים סגולות? 

שלשה ספורים, סגולה אחת! אף פעם לא יזיק לדעת!


    מבחן בגרות

היכן נמצאת הבגרות האמיתית? אקטואלי להיום


   

חשיבות עניית אמן

אז שכחתי לענות אמן. מה כבר קרה? כנסו ותקראו ספור

עבור לתוכן העמוד